אוצרת: חנה קומן

פתיחה: חמישי, 27.6.13 בשעה 20:00

חפץ שימושי המקל על עומס חום, סמל סטטוס, קישוט, אביזר לריקוד, פיתוי והסתרה, פריט לפולחן דתי, צורה לתצוגת פרופיל צבעוני או חומרי, ביטוי מילולי המשמש בהשאלה להתעוררות, לתמריץ ואף לאתנחתא, מצע אמנותי וירטואוזי, מנגנון פרימיטיבי מפואר ופריך - היא המניפה.

המניפה, המשמשת ככלי חמדה וככלי שרת, מזוהה תדיר עם נשים האוחזות בה. בתערוכה הקבוצתית מניפות, המסכמת את שנת האמנות 2013 בגלריה צדיק, התבקשו כ-20 אמנים גברים להציג את זיקתם לפטיש הנשי.

מוקסם מצורתה, מנציח דן בירנבוים את המניפה- פעם ברישום מדויק על נייר ופעם כמטאפורה לבוהק הימתיכוני- בשמן על בד. דרור בן עמי מתכתב עם נוצת הקדושה האצטקית ורושם בחריטה על נייר מניפת ענק מפוארת של כנפי טווס.

מושפע מהאימפרסיוניסטים שהשתמשו במניפה כמצע לציורים אפיים, מצייר אילן דותן התרחשויות מחיי התחנה המרכזית בתל אביב על גבי מניפה שיצר מעיסת נייר, צבעי מים וקולאז' על שלד עץ. כמוהו, מלקט יונתן גירון אלמנטים סיפוריים לתוך מניפה בתנוחה מתוחכמת המרמזת לאופק.

אורי ניר נוטל מהמניפה את רכותה ומפסל אותה כשלד ברזל רב עוצמה. לעומתו, משתמש אריה ברקוביץ בצורתה כדי להרים אצבע משולשת כלפי העולם בהתרסה.

צ'נצ'ל באנגה הוא היחיד בתערוכה המתייחס לנושא הרב תרבותי וההיסטורי של ציורי "גברת עם מניפה". באנגה שואב השראה ממעשיות הודיות עממיות ומהאמן ההודי Laxma Goud. הוא מצייר את גיבורת הכפר עם בהמת המחמד שלה ומשתמש בפאנקא ההודית כדי לרמז על נוחות תנוחתה. מולו דרור אוסלנדר מפשט את המניפה לכדי כתם ובכך נותן לצופה להשלים את הסיפור.

חגי ארגוב ושי עבאדי משתמשים בצורת המניפה כמצע לדימוי. ארגוב  מצייר את דיוקן עצמו ועבאדי יוצר הומאז' לצייר הנשכח אליהו צבי מרקוזה (1902-1817) בבוחרו לרשום פרט מתוך הציור המונומנטלי "מות שאול בגלבוע". בבואו לעשות כך מצטרף עבאדי למסורת האימפרסיונסטים: פיסארו, מונה וסרה שציירו יצירות מופת קלאסיות על גבי מניפות.

הקולאז' של צבי בן ארץ הוא פרשנות אוונגרדית לצורת המניפה. בן ארץ מלקט דימויים מעולם הבידור, מדביק, מצייר ומעניק משמעות חדשה למניפה היוצאת מהקשרה.

אלילים, גיבורים, שדונים ומפלצות הן מילים המהוות נדבך קונצפטואלי במניפה של טמיר ליכטנברג, השואל אותן מהדף הראשון בספר בלוי. כמו גם נפנוף, מונף, הינף שהן ההשראה לסדרת פסלוני המניפות של דן רייזנר.

מניפות הקוצים של הקיפוד הַנָם והקיפוד הנדרך הן סמלים בעבודתו של דדה השואל מצבי רוח, היגדים פוליטיים ומוסריים  מעולם החי.

אוהד שאלתיאל שולח מניפת זיקוקין לשמיים ואמנון יוהס מצייר מניפת תלמים בשדה חרוש. שניהם משתמשים בדימוי כדי לסמל דרך, שביל ואופק.  בעוד הצמד גידי גילעם ויותם שיפרוני מסטודיו ספוג יוצרים הילה ליונה וולך ממניפת אור.

אלדד שאלתיאל יוצק ברזל על זכוכית כמו להכביד את תנועת המניפה,  כשמנוחין מגהץ אותה עד דק, משאיר את הרוח על גבי הבד.

כל אלה מזרימים אויר קר או לפחות מגרשים את היתושים בחודשים יולי- אוגוסט.

 

נעילה: 01/08/13