פתיחה: 14/11/13 
נעילה: 14/12/13

בצמר ארגמן, חוטי זהב, מגזרות כסף וברישום עדין ורב עצמה טווה מאיה גלפמן עולם טרום בריאתו. גלפמן, הידועה גם כאמנית רחוב המנקדת את העיר בלבבות שותתים, נכנסת בשערי הגלריה בתערוכת יחיד חמישית הקוראת תגר בתבונה וברגש על מיתוס הבריאה.

בתערוכה המורכבת משלש סדרות של רישומים ומיצב, חושפת גלפמן את האלמנטים המהווים  את יצירתה: הרצון להישמע, העבודה והבחירה בדימוי.

הרצון, המתחיל כתהליך קוגניטיבי בו רוצה גלפמן להגיב על המציאות ולנהל שיח עם הסביבה, הוא המניע לעבודת האמנות.

העבודה אצל גלפמן היא עמל אידיאולוגי. הטוויה, הרקמה, הרישום בעפרונות דקים ומדויקים הם אנטי תזה לקל ולנוח. בעידן בו האמנות מיושמת בין-רגע, היא בוחרת תהליך ארוך, קשה ומיוסר אבל גם מתגמל, אקסטטי, מזכך ומסעיר, המתווה דרך חדשה-עתיקה בתפיסת האמנות.

ממש כביאליק בשירו הארס-פואטי "לא זכיתי באור מן ההפקר", המתאר את פעולת המשורר כניצוץ מתלקח, המייסר את בעליו אך גם מביאו להשלים עם כובד גורלו, כך גם גלפמן- מודעת למסה הרובצת על ליבה ועל הדרך הקשה שעליה לעבור על מנת להגשים את המשימה. אך בניגוד לביאליק השם את דיוקן עצמו במרכז, בוחרת גלפמן בדימויים כמטאפורה לתחושותיה.

הדימויים באים ממקורות השראה שונים.

בסדרה מנופים נלפתת גלפמן אל קו הרקיע המלא בהם בתל אביב, למושג השכיח "מינוף" המתקשר לחברה קפיטליסטית ותחרותית ולמעמדה בזירת האמנות. המנופים של גלפמן הם גזירים עדינים של נייר כסף שנמצאים בתוך חלל שומם ממבנים. המנופים שבורים ומרוסקים ולא מגיעים לשמים- הם כושלים אך מרהיבים. הם סולם יעקב מעוך ונטול מלאכים המתאמץ ברכותו לפלס דרך בתוך ואקום חזק המכיל חלקיקים וירחים ורודים.

בסדרת הרישומים השמשות, מתארת גלפמן את תחושותיה כיוצרת. מערכת השמש מורכבת מהמוני כפתורים מהבהבים היוצרים מארג פיסי ענק, כשהכפתור הגדול והמנצנץ מכולם הוא השמש. אותו כדור אש חמקמק, בלתי נתפש, שהתאולוג דיוניסוס אראופגיס קבע כייצוג האלוהי ביותר בהיררכיה של התבונה השמימית.  השמש המפיצה אור וחום היא בליבתה גוש פחם שחור וגדול המייצר שריפות על מנת להתקיים. אבל קיומה זמני כי השמש הולכת ומתכלה ובדרכה זו שורפת את כל מה שלידה. כך גם היוצרת: מה שהתחיל בשחור, הבריק, שרף, הבהב ונצנץ באלפי צבעים ייגמר בשחור. בסדרה, מתהווה מעין סרט המתחיל ב-Fade-in, מספר את סיפורו ונגמר ב- Fade-To-Black.

הגולם, הצדפה, הקרביים, העובר והפקעת הם מקבץ דימויים בם משתמשת גלפמן על מנת לתאר את רגע התגלמותה של יצירת האמנות ואת מצבה השברירי של האמנית. הדימויים חוזרים בסדרת רישומים ובמיצב. גלפמן מדמה עצמה לגולם חסר יכולת תנועה והגנה על עצמו. אבל זהו מצב זמני בטבע  ובסופו של תהליך הוא הופך לבוגר. רגע פקיעתה של יצירת האמנות, כמו בלידה, כמו בניצוץ, הוא רגע מכריע והרה גורל. ברגע זה יוצאת היצירה לאוויר העולם ומוצבת במלוא הדרה בחלל הגלריה.