בתערוכת ציורי נוף מנסח אמנון יוהס ברהיטות את תחושת החידלון.

שאלת "החיים והמוות" חוזרת ונשנית אצל יוהס. בסדרת העבודות הנוכחית הוא בוחן את הנושא במרחב,  פרק המשך לתערוכתו הקודמת ב"צדיק", שבה הציג סדרת טבע דומם של חפצים שפג תוקפם על מנת להעניק להם חיי נצח באמנות.

נופים של חבלי ארץ, ערים, שדות, וגם בתים, חדרים וחדרי מדרגות מעצימים ביוהס  את תחושת הייאוש הקיומי. לנוכח הנופים מבטו אינו לוכד את התמונה כהווייתה אלא מציף את הכרתו התוהה.
על כן בבואו לצייר את הנוף, חבלי הארץ מתערפלים, הערים ננטשות, השדות מתקדרים, האדמה מתכסה בתכריכי שלג, הבתים נעזבים והחדרים מחשיכים. דמות ניצבת בפאתי הפריים, כמו רוח רפאים המתבוננת במתרחש. הנוף ויוצרו העד הופכים לנעדרים בצבעי שמן על גבי מצע עץ.  באמצעות הציור מצליח יוהס לנסח באופן מדויק וכואב את העצב האנושי בפני אבסורד הקיום הנעלם.

יוהס מדייק בציור רחובות חיפה, ברכת ממילא בירושלים ושדות שפלת החוף, אבל נוטל לעצמו את החירות להפכם לכל-מקום על ידי הוספה והשמטה של פרטים מזהים.
הרעפים הפרומים, פסי הרכבת הנקטעים באחת, חוטי החשמל המשתלשלים, העמודים  השבורים, השמים הדרמטיים, העצים הכרותים והמים העכורים  כל אלה מעניקים תנועה, אור ועומק שלא קיימים במציאות, אבל מאפשרים ליוהס לצלוף את עמדתו, לצייר את המציאות ולהמציא אותה מחדש כסמל.
כפי שמציע פרנץ קפקא: "האמנות, כמו התפילה, היא יד מושטת באפלה החפצה לגלות את החסד, כדי להפוך ליד מעניקה."

אוצרת:חנה קומן