יוסף מונדי היה "ילד הסורר", L'ANFAN TERRIBLE של התיאטרון הישראלי.
למרות שמחזות משלו הוצגו בהבימה ובבית ליסין, רובם מצאו במה מחוץ לתיאטרון הממוסד בארץ.
הוא בילה זמן רב בנידודים בחו"ל ושם גם נפטר ב1994.
במחזותיו יש מהאבסורד והם מעוררים למחשבה וויכוח.
ב"זה מסתובב", שנכתב ב- 1968, מתוארת התנגשות - לפעמים ברוטלית ואכזרית, בין שני אנשים החושבים שהם הסופר פראנץ קפקא ובנימין הרצל.
אין זו הפעם הראשונה שמחזה זה מוצג בארץ. ראיתי בעבר שתי הפקות מתוך השלוש הידועות לי, אך הפעם ההפקה נראתה לי כחזקה ביותר, כמרשימה ביותר, עם הבימוי המעניין ביותר, למרות שבפעמים הקודמות שראיתי, המחבר היה גם הבמאי.
הדמויות נמצאות כל הזמן במאבק ביניהם. הרצל מיצג את החברה, את החזון, את הכלל, את הממסד, בעוד קפקא מייצג את האדם הבודד, את הפרט, את האדם שצריך לחנך כדי שיפעל על פי צרכי הכלל ,צרכי החברה ולמען החזון שלה. |
הרצל וקפקא נמצאים בתא סגור במוסד להסתכלות וחינוך מחדש.
מוסדות כאלו היו קיימים בתקופת הקומוניזם בדמוקרטיות העממיות שמונדי בא מהן (רומניה). על השניים משגיחה אחות (המשוחקת בהפקה זו ע"י גבר- אמיר ירושלמי) אכזרית ולא מתחשבת. אכזריותה גובלת בסדיזם והליכתה הזכירה את הליכתם של חיילים הידועים לשמצה.
שאלתי את אחד השחקנים מה לדעתו הסיבה שגבר ממלא את תפקיד האישה והוא ענה כי לדעתו זה מעניין יותר, בוטה יותר, הכל מעוות וכך גם דמותה של האחות.
עיבד את המחזה,עיצב את הבמה וביים - אבי גיבסון בראל, שהוא גם מנהל תיאטרון הסימטה, בצורה מעניינת, מעולה, מרתקת ומותחת.
הוא מיקם כאמור את הרצל - רונן יפרח ואת קפקא - מוטי רוזנצוויג, בתוך תא ברזל עם רשתות זה מסתובב - בתיאטרון הסימטה ואנו רואים אותם לאורך כל ההצגה דרך הסורגים.
תוך כדי הויכוח ביניהם מופיעה מפעם לפעם האחות, המייצגת את המוסד המאשפז.
הבימוי ריאליסטי ביותר. הרצל הוא השולט, החזק והוא משתלט על קפקא החלש, הנכנע, העדין, בעל הידיים העדינות והחלשות.
הרצל אומר עליו כי אנו לא זקוקים לאדם כזה בפלסטינה.
קפקא הוא איש הרוח, איש מזרח אירופאי הזקוק לחינוך מחדש, כדי לענות לצרכי המדינה.
למדינה של הרצל הוא אינו יכול להיכנס היות והמדינה זקוקה לאנשים בריאים וחזקים.
הדמויות נמצאות כל הזמן במאבק ביניהם. הרצל מיצג את החברה, את החזון, את הכלל, את הממסד, בעוד קפקא מייצג את האדם הבודד, את הפרט, את האדם שצריך לחנך כדי שיפעל על פי צרכי הכלל ,צרכי החברה ולמען החזון שלה.
אם הזיכרון אינו מטעה אותי, בהפקות הקודמות יד החברה - ידו של הרצל, היתה על העליונה, בעוד שכאן הפרט ניצח.
יש הרבה אכזריות, בוטות ומאבק אלים בהפקה ונראה לי שאם הרצל היה צועק פחות הדבר היה רק מוסיף להצגה.
|