כשבתי הבכורה זוהר הייתה בת שנה וחצי, התחלתי לחפש עבורה גן ילדים. תחקרתי אמהות בגן מאיר ובשדרות רוטשילד ובעקבותיהן בדקתי גן ילדים אחד ואפילו העזתי ונכנסתי אל מעון, שהיה ממוקם (כמה נוח) ממש מול ביתנו.
בשני המקרים התהפכה לי הבטן. לא הרגשתי שאני יכולה לשים את בתי ב"מוסדות" שכאלו: באחד ריח של פיפי התערבב לו בריח שמן טיגון, ובשני, שהיה דווקא גן יפה ומטופח, כמו רבים בתל-אביב, חשתי המולה ועודף גירויים, ילדים נכנסו ויצאו מהגן בחוסר שקט ובפיזור, וכמה נזנחו בפינות שונות ברחבי הגן והחצר, ושתי הגננות לא יכלו להשתלט על מספרם הרב של הילדים.
ואז, בהמלצת אימא אחת עם אור בעיניים, הגענו לגן האנתרופוסופי. אווירה רגועה, נינוחה ושקטה. ילדים קטנטנים ממש עוזרים בהכנת האוכל – עורכים את השולחן, אפילו חותכים פירות וירקות. בזמן אחר, משחקים הילדים בצעצועי עץ, בבובות בד וצמר, בבדים צבעוניים, בעלים, ענפים ובלוטים, בעוד הגננות יושבות בשקט, שותפות שקטות ליצירות שנבנות בחלל הנעים וההרמוני, או עוסקות ביצירה אחרת, כמו תפירה, רקמה, שזירה ומי מהילדים שמתעניין לומד באמצעות החוויה והחיקוי את עבודתן.
כשהגיעה השעה לאסוף את הילדים, לא צווחה גננת: "ילדים!" או: "חבריה!", אלא הזמינה בשירה שקטה והרמונית את הילדים להצטרף אליה.
קיימים 15 בתי ספר אנתרופוסופיים יסודיים בארץ, הוותיק שבהם הוא הרדוף בן כ-20 שנה. הנה הגיע הזמן שתל-אביב, מעוז הפלורליזם והליברליות, תקבל בית ספר מזרם חינוכי זה, שמוכר כבר שנים על-ידי משרד החינוך
כשבתנו זוהר, תל-אביבית מיום היוולדה, הסתובבה כפעוטה ברחבי עירנו האהובה, היא הייתה אוספת כל מה שנקרה בדרכה ממדרכות עירנו ובמיוחד – בדלי סיגריות.
בגיל שנתיים, זמן קצר לאחר שהחלה את דרכה בגן האנתרופוסופי, שמנו לב שזוהר החלה לאסוף, להפתעתנו ולשמחתנו, עלי שלכת. היום, בת חמש, כמעט ואין יום ובו זוהר לא מלקטת מן המדרכות עלים יבשים, ענפים ופרחים שנשרו.
אני אוהבת בחינוך האנתרופוסופי, שאני חווה עד כה את השירה, השירים, החיבור לטבע, האמנות, המשחק, הסיפורים. בחינוך האנתרופוסופי, שאומרים עליו שהוא קשוח, אולי כי מקורו בגרמניה של ראשית המאה שעברה, יש סדר יום מסודר, יש מקצב ושגרה שהופכים למעין טקסים יומיומיים, שהילדים לומדים לכבד, להבין ולאהוב.
הגננת לא צועקת
לזוהר בתי חשובים מאוד הגבולות, היא צמאה למסגרת שתחבק אותה ואני מרגישה שהיא נמצאת במקום הנכון עבורה.
ומה הלאה לגבי החינוך של זוהר ושל אחותה שירה, שהחלה בשנה שעברה את דרכה גם היא בגן האנתרופוסופי? האם אני רוצה שילמדו בבית ספר כמו שאני ובעלי למדנו בו? 40 ילדים בכיתה?
הישגיות, תחרותיות, מרדף אחר הצלחה, ציונים, לשנן וללמוד בעל-פה? האם אני מתדפקת על שעריהם של בתי הספר הייחודיים האחרים בעיר? האם אני מתחננת שיקבלו את בתי בבתי הספר האנתרופוסופיים בערים השכנות, שבהם כבר אין מקום לתל-אביביים (לא ב"זומר" ברמת-גן ולא ב"אורים" ברמת השרון)?
אז החלטנו להקים בית ספר אנתרופוסופי בתל-אביב- יפו. כבר כמה שנים שהורי הגנים מנסים והפעם זה קרה.
קראו לי אופטימית חסרת תקנה, אבל אני הקמתי לבנותיי בית ספר, כי אני רוצה עבורן את הטוב ביותר
השנה הקמנו בית ספר עבור בתנו זוהר (ועבור כל ילדי תל-אביב-יפו, בין אם למדו בגנים אנתרופוסופיים ובין אם לאו), אנחנו - קבוצה של הורים מ-11 גנים אנתרופוסופיים בתל-אביב.
כן, בחרנו לגדל ילדים בתל-אביב-יפו. דווקא כאן, אנחנו רוצים שילדינו יתחנכו במסגרת, שתהווה גורם מאזן לרעש ולהמולה, לאוויר ולאווירה.
אנחנו לא רוצים ילדים שהם אנשים קטנים, אנחנו לא רוצים לזרוק אותם למרדף הישגי אחר ידע. אנחנו רוצים לאפשר לילדינו להתעורר לאט, בנעימות ובשמחה מחלום הילדות.
אני רוצה לפתח את עולם הרגש של זוהר, כך שתוכל להכיל את כל חוויית הגדילה וההתבגרות שלה.
אני רוצה שזוהר וחבריה יהפכו להיות אנשים טובים ומועילים לעצמם, לסביבתם ולעירם, תל-אביב-יפו. והחלום מתגשם!
קיימים 15 בתי ספר אנתרופוסופיים יסודיים בארץ, הוותיק שבהם הוא הרדוף בן כ-20 שנה. הנה הגיע הזמן שתל-אביב, מעוז הפלורליזם והליברליות, תקבל בית ספר מזרם חינוכי זה, שמוכר כבר שנים על-ידי משרד החינוך. אנחנו מכניסים אל בית הספר את הרוח התל-אביבית, תורמים לקהילה, משלבים ילדים מעוטי יכולת באמצעות מלגות מרובות ומנחילים לילדים את רוח התרבות הישראלית.
אין לנו רצון להיבדל, או לייצר חלופה לחינוך הציבורי, מטרתנו לקבל הכרה כבית ספר ממלכתי. אנחנו מקווים כי עיריית תל-אביב תאמץ אותנו אל לבה, כפי שעשו עיריית רמת-גן, רמת השרון, באר-שבע, ירושלים, נס-ציונה ואפילו עיריית שפרעם.
מצאנו מבנה מקסים, בתפר שבין תל-אביב ויפו, ובו אפילו חצר יפהפייה, שממנה נהנים ילדינו מדי יום. פתחנו חטיבה צעירה של שלוש כיתות גן וכיתה א'. בשנים הבאות יגדל בית הספר יחד עם תלמידיו ("בית ספר צומח"). בימים אלו אנו עדיין מקבלים ורושמים ילדים ומשפחות, ובקרוב נחל כבר בהרשמה לשנה הבאה.
קראו לי אופטימית חסרת תקנה, אבל אני (עם קבוצת הורים אמיצה, תמימה ונחושה) הקמתי לבנותיי בית ספר, כי אני רוצה עבורן את הטוב ביותר. גם לבנות שלי, "למרות" שהן עירוניות, מגיע חינוך אנתרופוסופי. אני לא רוצה לנטוש את תל-אביב-יפו עבור חינוך ילדותיי, אני רוצה להביא את הטוב והיפה והנכון בעיניי אלינו לעיר הגדולה.
אני, ולא אף אחד אחר, מחליטה בדבר עתיד בנותיי וכיצד הן יחונכו ויעוצבו ויהפכו להיות נערות, בחורות ונשים ישראליות ו-תל-אביביות.
האתר שלנו:
www.antro-tlv.org
פרטים והרשמה:
אביה - 052-6390456
מיכל – 054-6260
מאת: מערכת הפורטל
הגננת לא צועקת
