ספייק לי הוא שחקן ובמאי שנולד בארה"ב ויוצר סרטים בעלי ביקורת חברתית נוקבת העוסקים לרוב בעולמם של המהגרים ובשאלות של זהות, שייכות, גזענות ומעמדיות. בדומה למנעד הפעילות של ספייק המגניב, כך גם שמואל ברו הגיע אלינו מאתיופיה, כשבאמתחתו כישרון רב וייחודי. 

הוא מצליח לרגש ולהצחיק את הקהל בסטנד-אפ ובהופעות שהוא יוצר, ובמקביל לקבל פרסים יוקרתיים על הסרט שלו "זרובבל" העוסק במשפחת מהגרים מאתיופיה.

 

ברו החליט שהוא רוצה להעביר את מורשת עשיית הסרטים גם לנוער האתיופי שחי ביפו ולהראות להם שה"שמים הם הגבול". כך, במסגרת פרויקט יוצרים מצוינות בקולנוע של קרן פהר, בשיתוף עם המרכז לתקשורת של סינמטק תל אביב וביכורי העתים, התקבצה לה קבוצה של בני נוער אתיופים שלומדים לעשות קולנוע. 

קולנוע כפתרון להבעת רגשות
הם נפגשים אחת לשבוע במרכז מנהיגות לב-יפו שברחוב נחל שורק 1 ועוסקים בכל הקשור לתעשייה הקולנועית מכתיבה, צילום, בימוי, ועד לעריכה כשבסוף השנה הם מפיקים יחדיו סרט עלילתי קצר.

"קיימות מעל ל-12 קבוצות שיוצרות קולנוע בתל אביב, כשהמטרה הייתה לתת מענה לילדים ונוער שנפלטו מהמסגרות השונות ופתרון לשעות אחר הצהריים, כדי שהם לא הסתובב ברחובות בשעמום", אומר עודד בג'יו שמרכז את פעילות עשיית הקולנוע בחינוך הבלתי פורמאלי בתל אביב. "רצינו להגיע לקהילות שהיה להם סיכוי מאוד נמוך ללמוד במגמות הקולנוע השונות ולהשתלב בתחום זה בעתיד, ודווקא הקולנוע הוא הפתרון המושלם בשבילם כי הוא זה שמוציא מהם המון אמוציות, גורם להם להיפתח ולחשוף סיפורים אישיים משלהם".

הסרט של השנה האחרונה למשל, בהנחייתו של ברו, עסק בשאלות הקשורות לשייכות לארץ, הסתגלות, זהות, כשהוא עצמו כותב ביחד עם הנערים את התסריט ומלווה את התהליך כולו.

 

ברו מספר כי בני הנוער בקבוצה עוברים תהליך משמעותי ביותר לאורך השנה. "הגיע אליי נוער אתיופי בגילאי 13-16. מדובר בילדים שקשה להם להקשיב ולהיות על במה ולהעז לעשות דברים שונים, תוסיפי לזה גם את העובדה שהם עלו לארץ רק לפני 4-5 שנים. חלק מהם אפילו לא העז להביט לי בעיניים והלכו עם הראש באדמה. כיום הם במצב של להביט לי ישר לתוך העין, הביטחון העצמי שלהם עלה, בין היתר, כי הם למדו על משחק ועמידה מול מצלמה, והם ממש פרחו במשך השנה, נפתחו והחלו להביא חומרים אישיים".

ברו מלמד אותם את יסודות המשחק, תסריטאות, מהי דמות, דיאלוג ואיך בנויה סצנה, וחולם שהם ילמדו להגיד בקול רם ובביטחון רב את מה שיש להם על הלב, שלא יסתירו ושיחלקו את הבעיות עם הקבוצה. הוא מעדיף להתמודד עם תלמידים שובבים ומופרעים. 

"אני אוהב דווקא את הנוער הבעייתי שרוצה להיכנס לכיתה ולהפריע, כי הם אלו שיעברו את התהליך הגדול ביותר והם אלו שבעיקר רוצים במה. גם אני הייתי ילד כזה של תשומת לב ושובב".

חשוב לו לגרום להם לבטא את עצמם דרך הסרטים, כדי שיוכלו בהמשך לעמוד על שלהם גם מחוץ לעשייה הקולנועית ולדרוש את המגיע להם.

 
לא להישאר אתיופים
הליהוק של ברו כבמאי של הקבוצה האתיופית הוא מדויק. בדומה להם גם הוא עבר את חבלי הקליטה והתמודד עם משברים רבים בדרך להצלחה. ברו די מתנגד לקטלוג העדתי הזה והוא מנסה כעת לפתוח את הקבוצה ככה שהיא תקלוט נוער מהמגזרים השונים ביפו.

"אני לא מבין למה להיות מקובעים, להפך. שתהיה קבוצה מעורבת של כולם שתיתן לאתיופים את ההזדמנות לעבוד ביחד עם מגזרים שונים, וככה יושגו שתי ציפורים במכה אחת: אינטגרציה וקולנוע, וככה גם האתיופים יתערו בקהילה ולא יישארו אתיופים".

למרות דעותיו של ברו וצניעותו הרבה, אי אפשר להתכחש לעובדה שהוא משמש לחניכיו כמודל לחיקוי כמישהו מהקהילה שהצליח, עובדה שמעניקה להם דחיפה קדימה והוכחה שזה אפשרי.

 

לפני שאני הולכת, הוא מבקש ממני בנימוס ובחיוך לנפץ את אחד המיתוסים על האתיופים:

"בארץ חושבים שהלכנו שנים או חודשים במדבר הצחיח. זה ממש לא נכון. המדבר היה בסודן ונמשך לאורך של משהו כמו 5-4 קילומטר ולא יותר. שאר השטח היה ירוק ומגניב ולא ראו את השמים מרוב עצים ויערות".

אז אם בא לכם להתרוצץ עם מצלמה כבדה ביד, לשבת מול המקלדת יומם וליל, לערוך את הסרט שעות על גבי שעות ולעבוד עם ספייק לי הישראלי, אתם מוזמנים לקבוצה החדשה שנפתחת אוטוטו.