|
מחשבות על הספר 'היום הרע של טובה' / אלונה פרנקל
כתבה: רחל הלר אידר
יש ימים כאלו, בהם- כמו שאבא שלי היה נוהג לומר לי פעם- קמים 'על צד שמאל'.
בימים כאלו יש מצב רוח אחר. לא רוצים כלום, שום בגד לא נראה פתאום טוב על הגוף, הפרצוף מוזר, וההתנהגות בהתאם. מעין מצב רוח כזה. אנחנו, המבוגרים, רגילים בזה, אך שוכחים לעיתים, שגם ילדינו לעיתים 'קמים על צד שמאל' (תמיד העליב אותי שאבי אמר לי כך...). הם עושים הכול דווקא, לא רוצים כלום, ונדמה לרגע שהחליפו לנו את הילד הנפלא שעמלנו רבות לחנכו..או שמא כל עמלנו לשווא...
טובה, גיבורת הספר, מתעוררת בוקר נהדר אחד כשהיא מרגישה שהיא רעה מאוד. כיוון שכך, היא ממהרת להוכיח לסובבים אותה עד כמה היא רעה: היא צובטת לתינוקת את הטוסיק, מושכת לחתול בזנב, מאכילה את הדג בבייגלך מפלסטלינה, שופכת את השוקו על החלוק החדש של אמא, ומכעיסה מאוד.
כעסה של האם מגביר את תחושת הרוע שמקננת באותו יום אצל טובה, והיא בתגובה מרגישה צורך להעצים את התנהגותה השלילית: היא חורצת לשון לשכנה, שופכת חול על ראשו של חבר בגן, הורסת מגדל קוביות, ובקיצור-מציקה לכל הילדים בגן, וגורמת לגננת לכעוס מאוד.
הרוע שבטובה נפגש מולה לראשונה כשהיא מוצאת עצמה משתקפת במראה. היא רואה ילדה לא נחמדה בכלל. היא רוצה להיפטר ממנה- מוציאה לה לשון, עושה לה פרצוף מפחיד, אומרת לה שהיא 'פויה', אך ההיא במראה רק עושה כמותה ומסרבת להיפרד ממנה. רק אז מגלה טובה שהילדה הרעה שמביטה בה מהמראה היא היא עצמה. הגילוי האדיר הזה מעציב אותה עד מאוד. ואז, ברגע של תבונה ילדית פשוטה, מחליטה טובה להשאיר את הילדה הרעה במראה ולחזור לביתה כטובה הטובה.
הספר מעלה שני עניינים חשובים. הראשון, טובה התעוררה בהרגשה שהיא רעה מאוד. השני, תגובתם הכועסת של המבוגרים להתנהגותה הגבירה וליבתה את התנהגותה השלילית. לנו ההורים יש אמנם אחריות מוגבלת על מצבי הרוח של ילדינו, אך אין ספק כי אנו אחראיים במידה רבה להרגשתו של הילד כלפיי עצמו. אם נאמר לילד שהוא 'ילד רע', הוא עלול בסופו של דבר, להפנים את המסר ולהתנהג בהתאם, ולו רק כי כך אומרים עליו הוריו.לכן, חשוב מאוד, שניזהר בלשוננו- הילד שלנו הוא טוב! לעיתים הוא מתנהג רע, או לא יפה או לא על פי הכלים.
| הרוע שבטובה נפגש מולה לראשונה כשהיא מוצאת עצמה משתקפת במראה. היא רואה ילדה לא נחמדה בכלל. היא רוצה להיפטר ממנה- מוציאה לה לשון, עושה לה פרצוף מפחיד, אומרת לה שהיא 'פויה', אך ההיא במראה רק עושה כמותה ומסרבת להיפרד ממנה. |
נכון יותר לומר לילד: "אתה מתנהג כעת בצורה שלילית" או "ההתנהגות שלך לא מקובלת עליי" וכדומה. חשוב שנפריד בין דמותו הכוללת של הילד לבין התנהגותו הרגעית (גם אם היא חוזרת על עצמה שוב ושוב, היא עדיין התנהגות, ואינה צובעת את הילד כולו ברוע). חשוב שהילד שלנו יגדל בהרגשה ובידיעה שהוא ילד טוב, נורמאלי, כזה שיש בו צדדים טובים יותר וטובים פחות. כמו בכל ילד ובכל מבוגר. כשטובה מגלה שהילדה שנשקפת במראה היא היא עצמה, היא נעצבת מאוד. ההכרה שיש בנו שני חלקים, שני הפכים של טוב ורוע, אינה הכרה פשוטה שקל להכיל. רגע אחד אנו מלאי נדיבות וטוב וברגע הבא אנו מלאי מרירות וכעס. קורה. יש בנו גם וגם. טובה היא ילדה, לכן היא מסוגלת לקום וללכת כשהיא 'מותירה' את טובה הרעה במראה. כך היא פותרת את המורכבות שבה. אנחנו כמבוגרים צריכים להכיל בעצמנו את שני ההפכים ולהשתדל אף לחיות איתם בשלום... הסיפור מעמיד מול טובה שתי מראות. המראה הראשונה היא מראת המבוגר. ההורה אמור לשמש לילדו מראה, במובן של השתקפות ושיקוף. למשל, על ההורה לשקף לילדו את שהוא חש, למלל את רגשותיו, וזאת אנו עושים באופן טבעי עוד כשילדינו תינוק בן יומו ("אתה עייף. בוא ניקח אותך לישון." "אתה רעב? בוא אמא תתן לך חלב".) כשהילד גדל, אנחנו מצפים שידע למלל את עצמו כמבוגר ולא תמיד זוכרים שהוא עדיין ילד. חשוב שנדע לשקף לילד את התנהגותו, דוגמת: "את מרגישה רעה היום. בא לך להציק ולהרוס לכולם". ואפשר להוסיף: "זה קורה לפעמים. אני אוהבת אותך".
הכעס -הטבעי כמובן- של המבוגר (הורה, גננת) יוצר מעין מראה הפוכה שמחטיאה את מטרתה. האמא רוצה לרסן את טובה, להפסיק את ההתנהגות השלילית, ולכן היא צועקת וכועסת. אלא שככל שהכעס של המבוגר גדל, כך הולכת התנהגותה של טובה ומחמירה! טובה מרגישה יותר ויותר רעה, ולכן עליה להוכיח שוב ושוב עד כמה היא איומה. כלומר, ההורה שאמור למתן את ההתנהגות השלילית ולאסוף את הילד על ידי שיקוף נכון ומדויק, הופך למי שמלבה את ההתנהגות השלילית, ובכך גורם עוד סבל לילד ולו עצמו כמובן. כשההורה עצמו 'מאבד את הצפון' (מה שבוודאי קורה לנו לא פעם) וצועק וכועס ואומר דברים קשים (שבוודאי יתחרט עליהם עוד רגע), הוא עשוי להביא להסלמת ההתנהגות במקום להרגעתה.
המראה השנייה בסיפור היא המראה האמיתית. היא מראה לטובה את עצמה באמת. היא לא מגדילה, לא מעצימה ולא מעוותת. היא מראה לה את עצמה בכל כיעורה. היא מראה לה שיש בה 'ילדה רעה'. מחד זה גילוי מעציב, ומאידך, זה מה שמאפשר לה להפריד בינה לבין הדמות הרעה ולחזור לטובה הטובה.
אין ספק שעל ההורה מוטל תפקיד עצום, קשה ותובעני. השיקוף הבלתי פוסק של ההורה את הילד (" אתה רוצה את המסטיק." "אתה כועס עכשיו". "אתה עייף מידי". "אתה עצוב" וכד') עשוי להראות מייגע ומתיש. אלא שהדרך ה"קלה" יותר, הצעקנית והכעוסה משיגה תוצאות הפוכות ואף מזיקה לילד ולהורה גם יחד. בוודאי לטווח הארוך.
| הסיפור מעמיד מול טובה שתי מראות. המראה הראשונה היא מראת המבוגר. ההורה אמור לשמש לילדו מראה, במובן של השתקפות ושיקוף. |
הספר מדגיש גם בכיתוב וגם בעטיפה את העניין של שני ההפכים-טוב ורע. כמובן ששמה של הילדה - טובה, אינו מקרי. המטרה היא להדגיש ששני החלקים האלו, כמו חלקים נוספים ורבים בתוכנו, דרים להם אצלנו, וכל פעם עשוי לצאת חלק אחר מתוכנו. אולי כי הוא 'גובר' על החלק האחר, או כי פשוט 'מתחשק' לו.
בכל מקרה, חשוב שנזכור אנו ההורים להכיל את החלקים האלו בנו, וכמובן גם בילדינו. הספר 'היום הרע של טובה' הוא ספר חשוב ומשמעותי, כי הוא פונה לכל ילד, לכל אם, ונוגע בסוגיה אנושית טבעית ומוכרת.
שעת הסיפור תתקיים ביום רביעי ה- 04/05/11 בשעה 17:00
במרכז "הורים-ילדים" בשכונת נווה-גולן שביפו.
כתובת דואר אלקטרוני: horim@post.tau.ac.il
|
מאת: רחל הלר-אידר
