הספר 'חיבוק דב', מאת ניקולס אולדלנד, עושה  מטעמים מהפתגם 'לא דובים ולא יער' כמו גם מהביטוי 'חיבוק דב'.

היה היה דב, שופע אהבה ואושר, שכל מבוקשו היה להפיץ אהבה. בכל עת ששוטט ביער ופגש ביצור חי, היה מחבק אותו.

הדוב היה שקוע כל כך ברצונו להרעיף אהבה שהוא לא באמת ראה או התעניין ברצונו של בעל החיים אותו חיבק, אם היה קטן או גדול, אוהב חיבוק או לא. הוא פשוט חיבק. יותר מכל, אהב הדוב לחבק עצים. גם כאלו שחיבוק דוב יכול לכופף אותם, גם עמידים.

 

יום אחד הבחין הדוב באיש הצועד ליער ובידו גרזן. האיש התבונן ארוכות בעץ עתיק ומפואר ואז החל לכרות אותו. לראשונה בחייו לא חש הדוב רצון לחבק אלא צורך להתנפל.

בשניה האחרונה הדוב עצר את עצמו והחליט שאין זה טבעו להתנפל ועל כן בחר לעשות את הדבר הטוב ביותר שהוא יודע לעשות- לחבק. האיש נבהל כל כך עד שנס על נפשו כל עוד רוחו בו, ואז היה הדוב פנוי לעשות את הדבר האהוב עליו ביותר- הוא חיבק את העץ.

 

הספר מעלה לפחות שני נושאים מרכזיים. האחד, קשור יותר להורות ולמשפחה כמו גם ליחסים בכלל ולתקשורת בינאישית- חיבוק דב, והאחר הקשור לשמירה על הסביבה, בכיוון יותר אקולוגי, כשהמסר הוא כמובן שמירה על הסביבה הטבעית, אהבה לטבע ובמובנים מסויימים אפילו התאחדות איתו (אם ננסה לקשור בין שני הנושאים הללו דרך חיבוק הדב, נוכל לחשוב על 'אמא אדמה', הן במובן של הטבע והן במובן של ההורות. האם הגדולה, הבסיס להכל, היא המחבקת, הנותנת, המרעיפה חום ואהבה).

ארחיב בהקשרינו, לגבי הנושא הראשון. מהו חיבוק דב? האם חיבוק דב הוא בהכרח חיבוק טוב? האם נכון ורצוי לחבק בכל מחיר? האם מודל הדב המחבק המדגיש את צרכיו שלו גם אם על חשבון צרכי האחר, הוא המודל הרצוי? שאלות כאלו ואחרות עולות מתוך קריאת הספר. 

חיבוק כשלעצמו הוא אופן ביטוי לאהבה, לנתינה, להרעפה, לחום. כולנו זקוקים לעיתים קרובות לחיבוק. 
זה מכבר קראתי מחקר המוכיח כי שלושה חיבוקים ביום משפרים את איכות החיים ומאריכים אותם.  אך 'עת לחבוק ועת לרחוק מחבק' אמר קהלת (שם, ב', ה'). וצדק. 
מי מאיתנו, ההורים, לא נתקל בילד שמתחמק מחיבוק, ממש נעלם לנו מהידיים ומותיר אותנו מלאי אהבה אך מתוסכלים מעט. ולא רק כשהילד בגיל ההתבגרות. גם לילדים בגיל הרך יש העדפות, ולא כולם אוהבים מגע. בוודאי שלא חיבוק דב.

חיבוק דב, במשמעותו המוכרת, מתייחס לחיבוק חזק מידי, בהדגשה על מידי. חיבוק חונק, כזה שאי אפשר להימלט ממנו. חיבוק שעדיף לוותר עליו. שלא משאיר מקום לנשימה. לא תמיד ההורה מודע לרצונו של הילד, ולא תמיד מתחשק להורה להיות קשוב לילד. מתחשק לנו פשוט לחבק את הקטנים שלנו. לפעמים אפילו 'לטרוף' או 'לבלוע' אותם...והם מצידם, לא תמיד בעניין, לא תמיד מוכנים לשתף פעולה עם הצורך הזה שלנו.

מאידך, לעיתים הילד הוא זה הזקוק לחיבוק מנחם ומכיל, וההורה עסוק או מוטרד מידי מכדי להעניק אותו. נראה שהספר מנסה לתת לקורא נקודת מבט חדשה על 'חיבוק דב', או אולי על מהו 'חיבוק טוב'. גם אם הדברים לא נכתבים בספר במפורש, הרי שעולה מקריאתו, שחיבוק טוב הוא חיבוק הנובע מצורך ומאהבה גדולה מחד, אך גם כזה הרואה את המחובק ומתחשב בצרכיו, ברצונותיו, ורגיש אליהם.

אם נשים לב להקדשה הקצרה והמשמעותית שבתחילת הספר נראה כי הספר מוקדש לאמו של הסופר: "לאמא שלי שהייתה אמורה לכתוב את הספר הזה בעצמה". ישנה מעין נימת פיוס והשלמה של ילד הבוחן את חיבוק הדוב של אמו ממקום בוגר המבין אותו בהווה, אולי כהורה, כחיבוק טוב. גם אם לנו ההורים היה הורה שחיבק מידי, או חיבק פחות מידי, הרי שכעת, כשאנו ההורים, עלינו להתבונן בצורה מפוכחת ובוגרת בילדינו ולאפשר להם לקבל מאיתנו את שביכולתנו לתת בזמן המתאים להם ולנו, עד כמה שיותר בצורה הרמונית ושלמה (שוב יש כאן חיבור לדמות האם, 'אמא אדמה', הפעם האמא האמיתית של הסופר).

הדוב, אולי כהמלצה או הדרכה לדמות המבוגר או ההורה, מצליח, בקושי רב ובדקה האחרונה, להתגבר על הכעס העצום שהוא חש ולפעול בדרך המוכרת עליו. הוא מצליח להעניק חיבוק במקום לטרוף. האיש, המחובק, "לא היה רגיל לקבל חיבוקי דב אמיתיים", ולכן נרתע מאוד ובורח, מן הסתם מודה על חייו שניצלו. הרי מבחינתו החיבוק הזה כמוהו כתקיפה אלימה של ממש.

הרגישות שלנו כהורים לצרכים של הילד, צריכה להיות מחודדת מאוד על מנת שלא ניתן חיבוק טוב שיחווה על ידי הילד כחיבוק דב, או כתקיפה, ויבריח אותם.

מעניין להתבונן באיורים בספר מבחינת הצבעים שלהם. הצבעים הבולטים הם ירוק, לבן, תכלת וחום- צבעים של הרמוניה בטבע, בעוד שהדב מקבל את הצבע השחור (אולי חום כהה מאוד). השחור מתקשר בדרך כלל לצד אפל, מאיים, ואילו בספר הזה דווקא הדוב הטוב מקבל את הצבע השחור. 
איכשהו מצליח האיור להשיג הרמוניה מפתיעה בין השחור לצבעי הטבע האחרים, ואינו מאפיל או שולט בהם. עד כדי כך שאיור כריכת הספר מדגיש את הדמיון בין הדוב לעץ, והחיבוק של הדב את העץ מאחד בין השניים כאילו הם דמות אחת. המשמעות האפשרית של הדברים היא שהרמוניה בטבע קיימת ואפשרית. היא מופרת כמעט על ידי האיש (שצבוע בצבעים שונים משל הטבע, אדום) שמגיע לחבל בטבע, אך בסופו של דבר נשמרת. 

גם אנו ההורים, יכולים לשמור על הרמוניה ואיזון ביחסים עם ילדינו, אם לא ניתן ל'איש הרע' שבנו לחבל, להרים יד, להתנפל, ונתגבר על רצון תוקפני זה בחיבוק (אולי כאן המקום להזכיר את טכניקת 'חיבוק הדב' הידועה בחינוך ילדים. מדובר בשיטת התמודדות של הורה מול ילד הנמצא בהתקף זעם. על ההורה לחבק היטב את הילד, לא לאפשר לא תזוזה, ותוך כדי כך ללחוש לו כמה הוא אהוב, שההתקף יחלוף, שאנחנו לא כועסים עליו, מבינים את הצורך ואת הכעס שלו וכו'. כמו לכל שיטה, גם לשיטה זו קמו מתנגדים ומסתייגים).

 

ונסכם במשפט שכתוב על גב הספר- "כי בלי חיבוק טוב לא יהיו לא דובים ולא יער".
כתבה: רחל הילר-אידר, עו"ס קלינית