כעשרים בני נוער מפרויקט עמיתי  "דילר" - תוכנית ארצית למנהיגות ומעורבות חברתית בישראל וביהדות התפוצות, השתתפו בשבוע שעבר בשיח מנהיגים רב תרבותי אשר התקיים במרכז  למנהיגות לב יפו, בית ויצ"ו איטליה.

בני הנוער התחלקו לארבע קבוצות מעורבות אותן הובילו ארבעה מנהיגי קהילה יפואיים, משלוש התרבויות: מתחום החינוך, הקהילה והתרבות.

המנהיגים העלו בפני בני הנוער סוגיה רב תרבותית מהתחום הרלוונטי אותו  מייצג המנהיג,  כאשר בני הנוער אמורים לדון בבעיה ולהציע דרכי התמודדות משלהם.

סמי אלבו, יו"ר ועד שכונת לב יפו העלה את סוגיית הכריזה במסגדים:

הכריזה במסגדים הפכה בשנים האחרונות למטרד המפריע לא רק לתושבים היהודים בעיר, עקב הווליום הגבוה של הכריזה וכריזה עצמאית של מסגדים שונים, למרות תקנה הקובעת כריזה כללית לכל המסגדים בווליום סביר וקבוע.

 

מחמוד דסוקי, מנהל התיאטרון הערבי- עברי העלה את סוגיית בחירת שחקן להצגה בתיאטרון:

האם להעלות על הבמה שחקן יהודי מצוין, אך שאינו דובר השפה הערבית על בוריה, או לחילופין שחקן ערבי פחות טוב בפאן המקצועי, אשר דובר היטב את השפה הערבית.

כאמל אגבריה, יו"ר שכונת עג'מי העלה את נושא הסכסוך המתמשך בין דיירי אנדרומדה והכנסייה האורתודוקסית ושבט הצופים:

כיצד ניתן לגשר בין טענות תושבי פרויקט אנדרומדה לבין גורמי הכנסייה ושבט הצופים האורתודוכסי, בדבר רעש פעמוני הכנסייה ופעילות שבט הצופים האורתודוכסי, כאשר דיירי הפרויקט טוענים לרעש בלתי נסבל ותכוף באזור מגוריהם כתוצאה מסמיכות המבנים ואילו שבט הצופים טוען שהיה שם קודם?

 

נתי דבי, מנהיג מקומי צעיר שוחח עם הצעירים על תוכנית "אחריי יפו":

 התוכנית הוגדרה כתוכנית הכנה לצה"ל ומכאן שהיא מיועדת לנוער היהודי יפואי.

עולה השאלה: מה קורה כאשר נוער ערבי מיפו מבקש להיכנס לקבוצה, להתאמן, ולשפר את הכושר הגופני - מבלי ההקשר הצבאי, האם להתיר להם להצטרף או לא, בגלל ההקשר הברור לצה"ל.

 

בשלושה מהדיונים אני צופה די פאסיבית ומקשיבה בקשב לשאלות והערות בני הנוער.

בסוגיה אחת אני לא מתאפקת ומספרת לנוכחים שאני מתגוררת בגבעת אנדרומדה.

כמאל, המנהיג לסוגיה, מבקש ממני להפתעתי להגיב ולהציג את "הצד של דיירי אנדרומדה".

אני מסבירה ועונה על שאלות, לפעמים קשות מצד הנוכחים - ערבים ויהודים, שנראה שההחלטה בסוגיה אינם קלה להם, אם כי אני חשה כי הכף נוטה לטובת ילדי שבט הצופים ולא לטובת ה"עשירים הפולשים" מאנדרומדה.

 

לצערי אני נאלצת לנטוש את הקבוצה בשיא הדיון, כדי להצטרף לקבוצות נוספות.

דיקלה רכזת הדרכה והשתלמויות מספרת לי שהמטרה העיקרית של הכינוס הייתה

ניסיון לחשוף נוער שלא מתגורר בהכרח ביפו, לסוגיות של חיים באוכלוסיה מעורבת, כפי שהדברים באים לידי ביטוי ביפו.

"המטרה הושגה במלואה", היא מציינת, "ולראייה אחד מבני הנוער שהשתתפו שציין בסיכום האירוע, שנחשף למציאות שלא הכיר אותה קודם ולמד שצריך קודם כל להקשיב אחד לשני".

 

שעתיים של הקשבה, לעיתים פאסיבית ולעיתים אקטיבית (סליחה חבר'ה - לא יכולתי להתאפק!) שלי, מלמדות אותי שכמו שהפסיכולוגית החכמה שלי מסבירה לי תמיד, כדי לפתור סכסוך - צריך להפסיק לחפש מי אשם ומי צודק ובמקום זאת צריך להציע פתרון שמקובל על שני הצדדים.

 

אם לשפוט לפי המיני קוסמוס שצפיתי בו בשיח המנהיגים - אנחנו עדיין נמצאים בשלב חיפוש האשמים.

לעומת זאת, רמת המעורבות והעניין שהפגינו בני הנוער השאירה בי גם מעט אופטימיות ותקווה לדור חדש, עם התמודדות שונה: אינטליגנטית יותר ואמוציונאלית פחות, עם סוגיות סכסוך שונות.