 כנסיית עמנואל - מבט מהרחובבסיפור שלפנינו יש את כל המרכיבים לסרט הוליוודי עתיר תקציב.
מעשה במסע חובק עולם, שתחילתו בספרד המשכו בהולנד, בלרוסיה ודרום אמריקה וסופו במדינת ישראל.
יש בסאגה יהודי, נוצרי, צייר פרסקות מוכשר ומוזיקאי מחונן ושרמנטי.
רק ה'הפי אנד' לא שמח במיוחד- או שכן, תלוי איך מסתכלים.
ואם עד עכשיו לא התרשמתם- חכו עד שתשמעו שכל התיאורים שייכים לאדם אחד.
חואן אונסיס, 70, עוגבר (נגן עוגב בכנסייה) כנסיית עמנואל.
אונסיס היפואי
אני פוגשת את חואן בכנסיית עמנואל הנחבאת אל הכלים בין שאר בתי המושבה האמריקנית גרמנית, שזוכה בשנים האחרונות לעדנה, בשל מתיחת הפנים ועבודות השימור שנעשות בה.
שני גורי חתולים מתוקים מסתתרים מחום הצהריים בחצר הכנסייה וזוכים למלמולי חיבה מחואן שגם דואג להאכילם. מסתבר שלא רק זוג הגורים מצא מחסה בכנסייה הצנועה- גם חואן אימץ אותה כבית ומקור לשלוות נפש, לאחר שנים ארוכות של נדודים, גם נפשיים.
איש מקסים, חואן. עם מבטא דרום אמריקני מתפנק שהשנים לא הצליחו לקלקל, גינונים של ג'נטלמן מתקופה קסומה, וסיפורים שעושים חשק לעוד.
| לשם המשפחה המרשים שלו, אגב, אין כל קשר לאיל הספנות היווני.
מקור השם במילה "אנוסים". כפי הנראה נמנתה משפחת אביו של חואן על אנוסי ספרד, וברחה להולנד בזמן האינקוויזיציה. |
לשם המשפחה המרשים שלו, אגב, אין כל קשר לאיל הספנות היווני. מקור השם במילה "אנוסים". כפי הנראה נמנתה משפחת אביו של חואן על אנוסי ספרד, וברחה להולנד בזמן האינקוויזיציה.
מאוחר יותר השתקעה המשפחה בעיר גרודנו בבלרוסיה, שהייתה חלק מפולין בתקופה שבין שתי מלחמות העולם וסופחה לברית המועצות רק ב1939.
משפחת אימו- לוין- מנתה באותו זמן כבר כמה דורות של מורים- רבנים ובני הזוג נפגשו והתאהבו בגרודנו עצמה, שהייתה בית לקהילה יהודית מהעתיקות והבולטות בליטה.
טלנובלה בע"מ
 חלל התפילה בכנסיית עמנואלמשפחת האם שהייתה אמידה לא התלהבה מהצעיר חסר הכול וכבר בערב הכלולות, בשנת 1929, נאלץ הצעיר המאוהב לעזוב את הכלה הטרייה ולנסות את מזלו בעסקים מעבר לים. אביו של חואן מחזיק אומנם בידו כרטיס נסיעה לבואנוס איירס, ארגנטינה, אבל נשבה בקסמה של אחת התחנות בדרך; מונטווידאו, אורוגוואי- ומחליט לרדת שם.
הוא עדיין לא יודע, אבל בנסיעה ההרפתקנית הזו הוא חורץ את גורלו וגורל אשתו הצעירה. מאוחר יותר, רק בודדים מבני המשפחה שנותרה מאחור שרדו את ציפורני הנאצים.
האב משתקע בצפון אורוגוואי ומהר מאוד עושה חייל בעסקי מסחר. לאחר שנתיים הוא חוסך מספיק כסף ושולח כרטיס לכלה שנשארה בבית ההורים.
לזוג נולדים בתחילה ארבעה ילדים, אך שלושה מהם נפטרים בגיל צעיר ממחלות קשות, שהיו נפוצות באותה תקופה.
האם לא ויתרה ובגיל 36, גיל מופלג יחסית לאותה תקופה, הרתה שוב- הפעם עם חואן, בן הזקונים, שגדל עם אח אחד בלבד שנותר בחיים, המבוגר ממנו בשבע שנים.
היית בן זקונים מפונק, חואן?
"ממש לא, גדלנו בבית עם חינוך פרוסיאני, את יודעת מה זה חינוך פרוסיאני?" הוא בוחן אותי.
חינוך נוקשה? (אני מאווררת זיכרון עמום משעורי היסטוריה).
 העוגב בכנסיית עמנואל, יפו"בדיוק". לא הראו אצלנו בבית הרבה רגשות, גדלנו עם גבולות ברורים של מה מותר ואסור. את אבא ואימא ראינו מעט מאוד מכיוון שהם שהו רוב הזמן בעסק המשפחתי, מעין בית כלבו שכונתי. זיכרונות של חום ואהבה יש לי דווקא מהמטפלת שגידלה אותנו, אישה כהת עור מקומית. אני עדיין רואה לנגד עיניי את התלתלים היפים שלה", מצטעפות לו העיניים לרגע.
איך התאקלמה אימא שלך, הליידי האירופאית, רחוק מההורים והציוויליזציה המוכרת?
"את יודעת, אף פעם לא חשבתי על זה", הוא עונה מהורהר, "ההורים לא ספרו לנו הרבה – גדלנו באווירת סוד. מה שידענו אחי ואני זה מניחושים והשלמות שעשינו לקטעי אירועים ושברי משפטים באוויר".
טרגדיה בשואה יש זיכרון אחד שצרוב אצלי חזק.
השנה 1944, אני בן ארבע. אנחנו מקבלים חבילה מישראל. בתוך החבילה בד שחור ומכתב מאחות אימי ובו בשורה שחורה לא פחות- כל המשפחה שנשארה באירופה משני הצדדים נספתה בטרבלינקה.
זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שראיתי את אבא בוכה.
הוא נכנס לחדר, סגר את הדלת מאחוריו והתייפח בבכי קורע לב.
כל המשפחה שלנו נמחקה בבת אחת. רק אחות אבי ובתה ברחו לרוסיה וככה הצילו את עצמן. |
"יש זיכרון אחד שצרוב אצלי חזק.
השנה 1944, אני בן ארבע. אנחנו מקבלים חבילה מישראל. בתוך החבילה בד שחור ומכתב מאחות אימי ובו בשורה שחורה לא פחות- כל המשפחה שנשארה באירופה משני הצדדים נספתה בטרבלינקה.
זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שראיתי את אבא בוכה.
הוא נכנס לחדר, סגר את הדלת מאחוריו והתייפח בבכי קורע לב.
כל המשפחה שלנו נמחקה בבת אחת. רק אחות אבי ובתה ברחו לרוסיה וככה הצילו את עצמן".
מה אמרו לכם?
"לנו לא אמרו מילה.
במשך שנים שאלתי את עצמי למה לא שיתפו אותנו מעולם במה שקרה.
בילדותי, כל החברים הלכו לסבא וסבתא. פעם שאלתי את אימא למה רק לי אין סבא וסבתא. התגובה שלה הייתה מיידית וחריגה- היא סטרה לי בכוח.
 חואן מול העוגבהיום אני מבין שהם, הורי, לא היו מסוגלים להתמודד עם האמת המרה. לא היו מסוגלים אפילו לדבר על זה, כאילו עצם הדיבור גורם להם להכיר בעובדות הקשות ולהשלים עמן".
צלילי המוזיקה
מגיל צעיר הוא מגלה נטייה לנגינה ומוזיקה, ומגיל שבע עד שתיים עשרה לומד נגינה והופך לפסנתרן מצטיין.
למרות ההצטיינות, הפסנתר היה כלי שנוא על חואן, שדימה את קלידי הפסנתר לשיניים, כמו פה שצוחק ממנו.
את תחילת הרומן עם העוגב הוא זוקף לזכות מחלתו של אחד הנגנים הקבועים בכנסייה של העיר בה התגורר.
חואן נבחר להחליף אותו וניגן בטבעיות ווירטואוזיות כה רבה עד שנקרא שוב ושוב לנגן בכנסייה.
בגיל שש עשרה הוא עובר למונטווידאו ללימודי רפואת שיניים, בדומה לאחיו שכבר סיים תואר דומה.
הבחירה היא בחירה של הוריו- הוא עצמו מעדיף לימודי ציור ומוזיקה.
בד בבד עם לימודי הרפואה הוא לומד בסתר נגינה על עוגב וציור שמממנים חברים טובים, שפורשים עליו חסות בעיר הגדולה.
לאחר שלוש שנות לימודי רפואת שנים הוא מעז למרוד- הוא עוזב את הלימודים ומתמסר לשתי האהבות הגדולות בחייו: לימודי נגינה בעוגב וציור.
בד בבד עם לימודי הרפואה הוא לומד בסתר נגינה על עוגב וציור שמממנים חברים טובים, שפורשים עליו חסות בעיר הגדולה.
לאחר שלוש שנות לימודי רפואת שנים הוא מעז למרוד- הוא עוזב את הלימודים ומתמסר לשתי האהבות הגדולות בחייו: לימודי נגינה בעוגב וציור. |
"כאילו זה סוף העולם", הוא עונה בשקט, מעט מבויש.
"הם החליטו לא לתמוך בי יותר כלכלית יותר. הייתי חייב לעבוד בהרבה חלטורות במוזיקה כדי להתפרנס".
חואן עולה לארץ ישראל
בשנת 1969, בגיל 29, בעקבות שיחה מקרית שהוא מצוטט לה בחוף הים, חואן מחליט לעלות לארץ.
הוא מתקבל לעבודה כפסנתרן האופרה הישראלית, מכיר זמרת בתחילת דרכה, בת למשפחת וילנסקי, המלחין הידוע, והשניים נישאים ב1971.
הוא עוזב את עבודתו באופרה, "הם שילמו ממש רע", הוא מצטדק והזוג הצעיר מתפרנס מציור שלו ועבודות גרפיקה שלה.
אבל הנישואין לא מחזיקים זמן רב ולאחר ארבע שנות נישואין בלבד, נפרדות דרכי הזוג.
 חואן ברגע של נגינההוא שותק זמן ארוך. לא קל לו עם הזיכרונות. "כל מה שאני מוכן להגיד הוא שהייתה שם אהבה גדולה, אבל היה שם גם טירוף גדול. זה היה קשר שעשה רע לשנינו. קשר חולני".
חואן מוצא את עצמו שוב לבד וחסר כל. הוא מתמקד בציור ובין השנים 1975-1984 הוא מציג ציורים שלו בתערוכות רבות.
הוא עושה חייל, ובאמצע שנות השבעים הוא אף נבחר להשתתף בפרויקט עיטור מעטפות השלום שנשלחו לנשיא מצריים דאז- אנואר סאדאת, כאחד מתשעים אומנים בעלי שם שלקחו חלק בפרויקט, ביניהם נפתלי בזם, קדישמן, ניקל ועוד.
פציעה קשה קוטעת את מהלך החיים
נושאים דתיים אהובים עליו במיוחד והוא ידוע בפרסקות המרהיבות שהוא יוצר.
בין עבודותיו המפורסמות של חואן אונסיס ניתן למצוא ארבע עשר קירות מעוטרים בפרסקות מרהיבות בפתח תיקווה, על קירות בניין הקונסרבטוריום העירוני.
הפרסקות צוירו בין השנים 1986-89 ומהוות מבחינת אונסיס את גולת הכותרת של יצירתו.
במקביל לציור מלמד חואן מוזיקה (בעיקר פסנתר) במכון לחינוך מוזיקלי ברמת גן, מוסד שאינו קיים יותר.
אבל פציעה קשה קוטעת את קריירת הוראת המוזיקה והציור ומשנה את חייו לתמיד.
גרתי בקומה רביעית ללא מעלית, בבניין סמוך לקולנוע פריז ז"ל.
הגשם חדר מבעד לחלון שנשכח פתוח כל הלילה, ובזמן שירדתי במדרגות החלקתי והתגלגלתי במדרגות", הוא מספר בהשלמה לא מובנת. |
"ב- 1991 היה חורף קשה וגשום במיוחד.
גרתי בקומה רביעית ללא מעלית, בבניין סמוך לקולנוע פריז ז"ל.
הגשם חדר מבעד לחלון שנשכח פתוח כל הלילה, ובזמן שירדתי במדרגות החלקתי והתגלגלתי במדרגות", הוא מספר בהשלמה לא מובנת.
הנפילה הסתיימה לכאורה רק במכות יבשות, אך שנים מאוחר יותר התגלתה עוצמת הפגיעה: חואן לקה בנויירופתייה- פגיעה עצבית שמשמעותה פקודות איטיות למוח.
בתרגום יום יומי הוא הפך לנכה בפלג הגוף התחתון, כאשר רגל ויד ימין נותרו כמעט ללא תחושה.
הוא נעזר במקל, וגורר באיטיות את רגלו תוך כדי תנועה.
למזלו, פיזיותרפיה מיוחדת ועקשנות של הרופא המטפל, אחראים לתפקוד החלקי של גופו היום.
כנסיית עמנואל נכנסת לחיי חואן
הנכות הקשתה על חואן להמשיך בהוראת מוזיקה ובציור והוא פנה לעזרת כנסיית עמנואל
שמספקת לו עבודה, מקום מגורים ובעיקר מקלט, בדומה לקרנות המזבח בבית המקדש.
בשנת 2004 התבשר כי בעוד מספר שנים עומדים להרוס את הקונסרבטוריום העירוני בפתח תקווה, על הפרסקות המפארות אותו, אותן יצר.
הוא נקלע למצוקה נפשית קשה, שגרמה למיסוד הקשר עם כנסיית עמנואל והנצרות. בשנת 2004 הוא מוטבל וממיר את דתו מיהודי לנוצרי, באופן רשמי. |
"בשנות השמונים הוזמנתי לנגן בחתונת הכסף של הנספח הצבאי של ברזיל.
האירוע והנגינה שלי בו עברו מפה לאוזן והגיעו לידיעתה של נל, מנהלת הכנסייה בזמנו (שהלכה לעולמה בינתיים, א.א.) שפנתה אלי ובקשה ממני לנגן בשעת ביקור קבוצות בכנסייה.
כך התחיל הקשר עם הכנסייה.הרגשתי חיבור מיידי אליה.
הרגשתי כל כך נוח שם שהפכתי לבן בית, בית בו לא שפטו אותי".
היום מחליף חואן את נל המיתולוגית בתפקידה. הוא מלווה קבוצות המבקרות בכנסיה ומנגן באירועים ובקונצרטים המתקיימים במקום.
לאורך כל הראיון מרחפת שאלה מתבקשת:
חואן במה אתה מאמין? אתה יהודי או נוצרי?
חואן מחייך בסלחנות: "אני יהודי שמאמין בישו כמשיח.
גדלתי בבית יהודי אבל לא מסורתי. זה היה בית פתוח עם חשיבה רחבת אופקים, שקיבלה אנשים באשר הם ולא שמה אותם במגרות".
המשבר הגדול - סופה של עבודת חיים?
 אחת הפרסקות בפ"ת - עם קנ"מ אנושיאבל מסתבר שחואן לא הסתפק רק באמונה בישו ולקח את מערכת היחסים עם הכנסייה צעד נוסף קדימה. בשנת 2004 התבשר כי בעוד מספר שנים עומדים להרוס את הקונסרבטוריום העירוני בפתח תקווה, על הפרסקות המפארות אותו, אותן יצר.
הוא נקלע למצוקה נפשית קשה, שגרמה למיסוד הקשר עם כנסיית עמנואל והנצרות. בשנת 2004 הוא מוטבל וממיר את דתו מיהודי לנוצרי, באופן רשמי.
"הרגשתי שזה הדבר היחידי שמסוגל לנחם אותי ולשמור על שפיותי, בשעה הקשה הזו", הוא מספר בהתרגשות.
איך הגיבו החברים והמשפחה על ההתנצרות?
"שילמתי מחיר כבד על הצעד הזה, איבדתי הרבה חברים ובני משפחה", הוא נאנח. "מצד שני, אחרים קיבלו את זה בשוויון נפש, אמרו שאני כמו מישהו שיצא מהארון- 'תמיד ידענו את זה עליך' ".
מי יציל את הפרסקות?
חואן ניסה במהלך השנים להלחם ברוע הגזירה ולהציל את הפרסקות, אך שעון החול הולך ואוזל ובעוד פחות מחודש יעלו הדחפורים על מפעל חייו.
מדוע הורסים את הבניין?
"בונים שם מגדל. את מאמינה"? הוא אומר לי ועוצם את עיניו, כמסרב לראות את מראות החורבן. "עוד מפלצת בטון וברזל לא נחוצה".
זה כמו שמוחקים אותך, כמו ללכת ללוויה של עצמך", הוא ממשיך וקולו רועד.
למרות הכול, איש סלחן הוא חואן, מפויס עם החיים הלא פשוטים שעבר, עם השכול, האובדן, ההורים המרוחקים, סבא וסבתא ושאר קרובי משפחה שלא זכה להכיר מעולם, האישה שאהב שעזבה אותו.
אפילו הנכות הקשה לא מצליחה להוציא ממנו התמרמרות או רחמים עצמיים מתבקשים.
 חואן מנגן בעוגב בכנסיית עמנואלאני שואלת בניסיון אחרון להבין את העריקה שלו ל"צד השני".
"מה פתאום"? הוא מזדעק, "יש נטייה להאשים את אלוהים בכל הדברים הרעים שקורים בעולם הזה. אלוהים הוא לא רע, האנשים שעשו את הדברים הנוראיים בשואה- רעים. בטח לא אלוהים".
מוזיקה שמיימית
מדרגות תלולות מובילות ללשכת העוגב בכנסייה.
אני מטפסת אותן בזריזות בעוד חואן משתרך באיטיות רבה מאחורי.
לאחר דקות ארוכות הוא מתיישב ליד העוגב ואז, לנגד עיניי, מתרחש נס: האיש כנוע השנים והפגיעות מזדקף לפתע, השנים נושרות ממנו באחת, זיק ממזרי חוזר לעיניים שכבר ראו יותר מידי והגוף שבגד נזכר לפתע.
מוזיקה שמימית רבת הוד ממלאה את הכנסייה הקטנה ונדמה לי, לרגע, כי שערי שמיים נפתחים ואלוהים עצמו מתפנה מעיסוקיו הדחופים ומקשיב לאיש המקסים הזה, המנגן את ליבו על העוגב הענק.
הללויה!
תגובת מוניקה כהן, מחלקת שימור עיריית פתח תקווה:
"במסגרת פינוי ובינוי עתיד הקונסבטוריום העירוני בעיר להיהרס.
יחד עם זאת, העירייה עושה כל מאמץ כדי לשמר ולהעתיק את הפרסקות שצייר מר אונסיס למשכנו החדש של הקונסבטוריום.
לצורך כך הוזעק מר שי פרקש, מומחה לחידוש ציורי קיר אשר דן איתנו באמצעים לשימור הקירות. מסתבר שיש צורך באמצעים משוכללים ביותר אשר עלותם מגיעה למאות אלפי שקלים.
אנו דנים כעת באפשרויות העומדות לפנינו במימון הפרויקט לשביעות רצונם של כל הנוגעים בדבר".
הגב' כהן הבטיחה לעדכן את פורטל יפו בכל התפתחות בעניין.
|
מאת: אורי אגם
