ביום שלישי באה אלינו קטמון לביקור השנתי. אנחנו עוד לא מתנשקים – וכמעט היו מכות – אבל אני אוהב את קטמון, הפועל ירושלים האמיתית, השורשית, השמאלנית האדומה, המעט מתנשאת, ועדיין קבוצה תוססת, אהודה וחמודה. היא, אני בטוח, תדרוס את ליגה ב'. אבל תדרוס.
פתאום, הבולגרייה הפרטית שלנו, מגיעה אלינו מכל רחבי הלבנט. איך הצלחנו לצאת מהקיוסק של מירנדה ולהיות מכבי חיפה בפרק זמן כה קצר? |
אבל טור זה רואה אור בעיר הבנויה טרומית, למרות שיפו אזרחית ותיקה יותר מירושלים. אנחנו עוסקים בבולגריה הקטנה וממה שראיתי, יהיו לנו הרבה סיבות לחייך העונה, אם אפשר להגדיר את המפגש מול קטמון כרגע ההשקה.
השנה, יותר מתמיד, יש לנו קבוצה צעירה, תוססת, מהירה, קצבית, ממזרית, נטולת פוזה ומענישה על טעויות. המשחק היה בקצב שלא הורגלנו לו – הצופים – בשנתיים האחרונות, והשחקנים חצו אותו כאילו כלום, אחרי שבועות של קריעה. והיי, גם אם שמענו כמה וובוזלות ביציע, הרענו, מחאנו כף, ישראל היה על התופים (גם הוא בא בקצב אחר לחלוטין, ליגת על), וקנו יותר מ-20 מנויים.
אחרי הכול, יפה שלי, שגיבה שלי, גאה שלי, מכבי יפו שלי הולכת ומתעצמת, גדלה ומתרחבת. הנה, קתי מנהלת השיווק ביציע וטל מתרוצץ עם פנקס הקבלות, ואילן יושב על הספסל ובוחן את ההשקעות.
המגרש פתאום גדול יותר, נוצץ יותר. בנווה גולן כבר שמים קרמיקה, אפילו הקבב של "שרה" נרבוזני יותר טעים (על אף שלא נגעתי בו כבר שלושה חודשים).
היה לי כיף ביום שלישי, על אף שלא ראיתי חצי משחק (טלפונים...), כי שנתיים אחרי שבאנו להציק לקטמון של מירו בן-שמעון במשחק ההשקה הרשמי הראשון שלנו, היום קטמון באה להציק לנו, ושתי הקבוצות האלה – קבוצות אוהדים אמיתיות, שונות וקרובות – נראות יותר טוב מכל הסקציה של פיני קינסטליך בהתאחדות.
לנו יש תופינים שאספנו מכל רחבי הארץ. מאשקלון קטפנו את הפרח שנקרא נתא בן-אבו (שעד סגירת חלון ההעברות אנחנו מסתירים אותו מיוסי אבוקסיס); מאשדוד הבאנו את שימי, האח של דודו ביטון, שאני קורא לו מעכשיו "האח של דריקס";
אחרי הכול, יפה שלי, שגיבה שלי, גאה שלי, מכבי יפו שלי הולכת ומתעצמת, גדלה ומתרחבת |
מראשון נטלנו את עדי בויטר שהמכון הוולקני בעיר שלו יצר אותו באותה תבנית שממנו יצקו את לירן שטראובר; מכפר-קאסם הגיע אלינו סוויב פרייג' שהתנאים הסביבתיים מאלצים אותו לרוץ יותר מהר מהמרצדס של רוביל סרסור;
מאליכין הבאנו את מרבד הקסמים, עידן דוד, תימני עם ג'ל שמכניס את כל הקבוצה לסחרור וכבר הבוקר הוא יכניס את ההגנה של נחלת יהודה לסחרחורת.
פתאום, הבולגרייה הפרטית שלנו, מגיעה אלינו מכל רחבי הלבנט. איך הצלחנו לצאת מהקיוסק של מירנדה ולהיות מכבי חיפה בפרק זמן כה קצר? אורליצקי, תיקח מספר.
בסוף המשחק נכנסתי לאוטו ולא ראיתי כלום. מיששתי את הפנים ואז גיליתי ששעתיים אני מסתובב עם משקפי תלת-ממד וחיוך דבילי של ליגת-על.
רק הורדתי אותם וחזרתי לשמוע את להקת העורבים. יש עוד המון עבודה להנהלה: הם חייבים לשווק את המשקפיים האלה לכולם.
הכותב הוא אחד מ-458 בעליה של מכבי קביליו יפו, נכון לשבוע זה
מתוך הטור "דוחה שבת", המפורסם קבוע ב"זמן תל אביב" מרשת מקומוני מעריב
|