ביום שני בצהריים הוזמנתי לסקר את מסיבת ראש השנה באחד מהמועדונים ביפו. מוזיקה רועשת ושירה עליזה קידמו את פניי. מעט מבולבלת יצאתי החוצה ובדקתי את השלט, רק כדי להיווכח שלא טעיתי ואכן מדובר ב"מועדון הקשישים על שם פורטר".

אם אתם מצפים למצוא כאן קשישים מבולבלים, נוזלי ריר וצמודי קטטר, נכונה לכם אכזבה.

כשישים גברים ונשים במיטב בגדיהם ושנותיהם, מלאי מרץ ושמחה, גודשים את חדר המסיבות המרווח.

כשעה לפני תחילת התוכנית האמנותית, הם נהנו מתקרובת שכללה עוגות דבש בלתי נמנעות, דובשניות, תפוחים, פירות נוספים, יין ושתייה קרה. כמה ביסים אחרונים והם נכונים לאקשן.

על המסיבה היה אחראי די.ג'י נמרץ שהשמיע מוזיקה עדכנית, הקשישים היססו תחילה עד שאחת מהחברות תפסה אומץ ועלתה לרחבה. לאחר מספר דקות, הצטרפו אליה עוד כמה חברים. המוזיקה התחלפה במהירות למוזיקה מזרחית והקשישים (למען ההגינות, קבוצת נשים וגבר אחד או שניים) נענעו במיומנות שלא הייתה מביישת צעירים מהם. 
אלו שלא רקדו, ליוו את הרוקדים בצהלות ובמחיאות כפיים. בצד הבחנתי בשולחן המורכב משלושה גברים בעלי סבר פנים רציני; השלושה ניהלו שיחה ערה למרות הרעש והצהלות מסיחי הדעת.

באמצע הפתיעה את הקשישים המנהלת הקודמת שהגיעה לביקור מארה"ב, שרית אשטם, ואת זעקות ההפתעה והשמחה שמעו גם ברחובות הסמוכים למועדון.

ויקי יוחנן, מנהלת המועדון זה שנה, מספרת לי במשרדה כי המועדון המרווח והמשופץ קיים כעשרים שנה, אך רק לפני שלושה חודשים הוא נפתח מחדש, לאחר גלות בת שנתיים במבנה אחר, בשל תקרה שקרסה במבנה הנוכחי.

 

כמאה ועשרים גברים ונשים בני שישים ומעלה מבקרים באופן קבוע במועדון. מרביתם מיפו ואחרים מבת ים, חולון, נס ציונה, רמת גן, מודיעין וראשל"צ. מדובר באנשים שגרו בעבר ביפו ועברו לגור בקרבת הילדים במהלך השנים. הם ממשיכים להגיע למועדון ביפו בגלל החברים שהשאירו מאחור.

היפואים משלמים 45 שקלים לחודש לעומת ה"חוצניקים" שמשלמים 70 שקלים.

חברי המועדון נהנים משבוע פעילות גדוש בחוגים ומשירותים, כמו שיעורי מחשב ואנגלית, ומבחר חוגי פעילות גופנית, כגון פילאטיס, יוגה, בניית עצם וריקודים. קרמיקה, ציור ומלאכת יד משלימים את הפעילות. בנוסף, נהנים הבאים משירותי מספרה, טיפוח ויופי במחירים מוזלים במיוחד, וכן  מקבלת שבת, טיולים ונופש. 

מסתבר שלמרות גיל הכניסה הרשמי העומד על 62 לנשים ו67 לגברים, גם צעירים יותר מתעקשים לבקר במקום, בין היתר בגלל המנהלת הלבבית ושלל הפעילויות המרשים.

הפעילויות במועדון מתאפשרות הודות לתמיכה של מת"ב; חברת הסיעוד הגדולה בארץ ומחלקת הרווחה של עיריית תל אביב. 

דוד כהן, מראשון לציון, בן 55 פלוס פלוס ('82', לוחשת ויקי) מדבר ארבע שפות על בוריין. כהן הוא גרוש ואלמן ויש לו 30 ילדים, נכדים ונינים, אבל מי סופר?

18 שנים הוא מבקר במרכז ביפו. "אני מבסוט מאוד מהמועדון", הוא מספר. "המנהלת ויקי היא כמו משפחה בשבילי. אם אני מפספס יום, היא מתקשרת לבדוק מה קרה, ובכלל בודקת לשלומי כל יום אם אני חולה".

"רוב הזמן אני משחק קלפים עם החברים וגם עורך את הבינגו השבועי".

"שבע מנהלות עברתי כבר פה. אני התבגרתי עם המועדון. מה גם שכל החברים שלי פה".

"אני לא מחפש בת זוג. אחרי שהתאלמנתי, כבר לא מחפש יותר. רגע, מאיזה מוצא את?"

"טורקייה כבר הייתה לי, אבל פרסייה עדיין לא ניסיתי".

לפני שאני מספיקה להרהר בהצעה הנדיבה, הוא מסביר שזה עבור הנכד. ויקי ממליצה בחום: "הוא חתיך הורס, כדאי לך".

 

בין ריקוד לריקוד, אני שולפת את שולה ביטון, בת 72, אבל לא נראית יום יותר

מ-60. היא גרושה כבר "הרבה שנים" ויש לה ארבעה ילדים, נכדים ונינים.

12 שנה היא במועדון, גרה ביפו.

כשאני שואלת באילו פעילויות היא משתתפת במועדון, היא עונה שהיא מתעמלת, "חייבים קצת לשקר", היא מעפעפת בחן לכיוון ויקי, משחקת קלפים ונוסעת לטיולים ונופשים.

"המסיבה היא הודות למנהלת הנהדרת שלנו", היא מחלקת קומפלימנטים לוויקי.

"טוב לנו פה", היא מצהירה. "אם לא היה מועדון לקשישים, חלקנו לא היינו בחיים. זה ממש בית שני שלנו. אם יש חופש, קשה לנו מאוד ואנחנו מחכים בקוצר רוח שיפתחו", היא מסיימת באנחה.

ויקי מוסיפה שמחקרים הוכיחו כי מבחינה פסיכו גריאטרית, פעילות במועדון קשישים היא שוות ערך לתרופות. "יש רופאים ששולחים מטופלים למועדון קשישים, במקום לתת תרופות אנטי דיכאוניות", היא מגלה לי.

"אם אני נשארת בבית אני נהיית חולה", מעידה שולה בדרמטיות.

 
יש שידוכים בין החברים?

"יש יותר נשים במועדון מגברים, אז התחרות קשה. הגברים הולכים מהר, אנחנו עושות להם את המוות ונשארות לחיות אחריהם", אומרת שולה וכל הנוכחים בחדר צוחקים.

 

גיחה נוספת לחדר המסיבות מגלה שהחבר'ה עדיין בשיאם ועברו לריקודי שורות. כולם מכירים את הצעדים ואפילו אני מתופפת בסתר על שולחן מפלסטיק עם המנגינה הקצבית.

ביציאה החוצה, הספקתי לשמוע את אידית פיאף מרטיטה את הלבבות בשנסונים הידועים שלה. הלכתי הביתה רגועה. אם יש חיים אחרי המוות, החבר'ה פה בטח יקימו בגן עדן מועדון ויעשו יופי של מסיבות.

 שנה טובה, בריאות ואריכות ימים לכל אנשי הזהב של  "מועדון הצעירים ברוחם על שם פורטר"!