בשורה התחתונה כולנו בני אדם. זהו המסר העיקרי שמבקשת להעביר ניסרין דכה, שנולדה ביפו וגרה בה כל חייה. זה ו"תלמדו כבר שפת סימנים", במיוחד אתם, האוכלוסייה הערבית של העיר, שלטענת ניסרין קצת מדשדשת מאחור לעומת האוכלוסייה היהודית בכל הקשור לקבלה של חירשים.

הביטוי הזה "כולם בני אדם" חוזר שוב ושוב בשיחה בינינו, גם כשאנו מדברות על חירשים ושומעים וגם כשאנו מדברות על ערבים ויהודים. בשיחה היא נעזרת בחברה שומעת ש"דוברת" את שפת הסימנים ומתווכת בינינו. 

מיד בתחילת הפגישה היא שואלת אותי לגבי מפגשים שהיו לי בעבר עם חירשים והאם זו הפעם הראשונה שאני "מדברת" עם אדם חירש. אני מגלה להפתעתי שאכן העברתי יותר משלושים שנה מחיי וזו הפעם הראשונה שאני "שומעת" אישה חירשת המספרת לי במילותיה שלה על חירשותה.

 

ניסרין, 32, חירשת מלידה, נולדה לאב ואם שהם בני דודים, אחות לאח חירש ויש לה שמונה בני דודים חירשים, גם הם בעקבות נישואים בתוך המשפחה. על השאלה איך זה לגדול במשפחה עם כל כך הרבה חירשים, היא עונה שבזכות שפת הסימנים התקשורת בין כל חלקי המשפחה טובה.

שפת הסימנים מהווה חלק גדול מאוד מחייה של ניסרין. 

השפה העיקרית שבה "מדברת" ומתבטאת ניסרין היא שפת הסימנים בעברית, השפה אותה למדה בבית הספר היהודי שבו התחנכה. היא אינה דוברת ערבית, אם כי לאחרונה התחילה ללמוד לקרוא שפתיים גם ב"שפת האם" שלה.

זה 13 שנה היא סייעת בבית ספר "ניב" לילדים חירשים, במסגרתו היא מלמדת ילדים בני 12-14. בשנה האחרונה היא גם מתנדבת בפרויקט "תעביר את זה הלאה" ששם לו למטרה ללמד את שפת הסימנים לאוכלוסייה השומעת. 

היא גם הייתה פעילה במסגרות התנדבות שונות בקרב האוכלוסייה הערבית באום אל פאחם, לוד, רמלה, טירה וברחבי הנגב ואף עבדה שנתיים כמלצרית במרכז "נא לגעת" ביפו.

"לצאת לעבוד, להתקדם וללמוד", היא חוזרת על המסר שלה לחירשים. "וגם להבין שבעצם הם יכולים לעשות כמעט כל מה שירצו, למרות החירשות. נכון שאי אפשר כביכול לעשות הכול, יש עבודות כמו מזכירה או דיילת שאי אפשר להתקבל אליהן, אבל היום ליותר ויותר משרות אפשר לפנות ולהתקבל, גם למשרות של ארכיטקטורה, עיצוב והוראה".

 

מרבית חייה היא העבירה בקרב האוכלוסייה היהודית. בגיל שלוש הופנתה לבית ספר יהודי שעירב בין ילדים חירשים לשומעים. לדבריה, המפגש עם היהודים היה בתחילה קשה עבורה. 

"במהלך הלימודים בבית הספר עלו נושאים רגישים, שקשורים לדת או לפוליטיקה. כשהייתי צעירה יותר, הייתי נכנסת לוויכוחים. עכשיו אני מעדיפה לא לדבר על זה ולהתייחס לאנשים כאל אנשים ולא דרך פוליטיקה".

 

"פשוט כיף. ילדים לא מבדילים בין ערבים ליהודים, לאתיופים או לרוסים. כשחירש רואה חירש, הוא אומר לנו יש את אותו הדם, דם חירשים. השפה של החירשים היא שפה אוניברסלית".

היא רואה עצמה כאחת שיכולה לגשר על פערים בין יהודים לערבים. "במסגרת הקשרים שלי עם יהודים, אני לומדת דברים רבים על יהודים שהייתי רוצה להעביר לתושבים הערבים של יפו, אבל בשביל זה התושבים הערבים צריכים ללמוד לדבר בשפה שלי, בשפת הסימנים".

 

כדי להגשים את המטרה הזו, ניסרין פנתה למתנ"ס הערבי יהודי ביפו ובשיתוף עם פרויקט "תעביר את זה הלאה", נעשה ניסיון לפתוח קבוצה ערבית ללימוד שפת הסימנים. לצערה של ניסרין ולהפתעתה לא היו כלל פונים לקבוצה, למרות שלטענתה דווקא לאוכלוסייה הערבית של יפו יש הרבה מה ללמוד.  

"יש ערבים שרואים בשפת הסימנים שפה מפגרת של ילדים קטנים. כשאני קונה בחנויות ביפו, הם לא מבינים מה זה חירשות, צוחקים ולועגים, בגלל זה חשוב לי שהם ילמדו ויכירו. היום יש אמצעים טכנולוגיים שמשפרים את המעמד של החירש ולעתים הערבים לא מכירים אותם. חשוב לי שיראו שיש ערבייה חירשת שגם לומדת וגם מתנדבת. אפילו רשיון נהיגה יש לי. זו רק השמיעה, זה לא נורא, יש לי רגליים וידיים, מה הביג דיל?"

 

לשמוע את רחש הגלים 
 

את "טבילת האש" שלה באוכלוסייה הערבית עשתה ניסרין במסגרת "תעביר את זה הלאה" באום אל פאחם, שם ביקשה להתנדב ולפתוח קבוצה ראשונה בהדרכתה. "הקשר עם שר-אל אורן אוחנה, מרכז התוכנית, לביני נעשה לפני שנה. כשהוא הציע לי להתנדב, ישר אמרתי לו שאני רוצה דווקא לנסוע אל הצפון. לא ידעתי אם אני אהיה מסוגלת לעמוד מול קהל כזה גדול, במיוחד כשמדובר בערבים מסורתיים הרבה יותר מאשר הקהילה ביפו". 

בסופו של דבר, הייתה התעניינות מצד תושבי אום אל פאחם, הקבוצה זכתה להצלחה, השומעים המשתתפים בה היו מעורבים מאוד והם שומרים על קשר עם ניסרין עד היום. כאמור, ניסרין מקווה מאוד לשחזר בקרוב את ההצלחה בקבוצה שתפתח ביפו.

"אני מאוד אוהבת את הים. אוהבת להסתכל על הגלים, למרות שאני לא יכולה לשמוע את הרעש שלהם. סיפרו לי שלים יש קול מיוחד. ההיסטוריה של יפו גם היא מעניינת אותי מאוד. למשפחה שלי היה פרדס ובילדותי הייתי מטיילת בו, קוטפת פירות מהעצים ואוכלת אותם. יש לי ממנו זיכרונות טובים. ההיסטוריה של יפו היא כמו סימן בשפה שאי אפשר למחוק. כשאני נוסעת לחוץ לארץ ופוגשת אנשים, אני מספרת להם שאני גרה ביפו והם ישר אומרים שהם מכירים את העיר בגלל התפוזים. זה משמח אותי, כי זה מזכיר לי את הילדות שלי".

"ללמד את שפת סימנים וליצור הבנה בין שומעים לחירשים".

"למצוא אהבה. כשהייתי בגילאי 18-20 קיבלתי פניות רבות מחירשים ערבים, אך באותה תקופה, בגלל שאני חיה בקרב יהודים, חשבתי שאני צעירה מדי ולא הייתי מעוניינת, עכשיו המצב השתנה".

"באהבה הכול אותו דבר. כמובן שאני בחורה מסורתית, אז אני לא יוצאת לדייטים. הבחור שירצה לצאת איתי, יצטרך להיפגש עם ההורים שלי ולקבל את הסכמתם".