אני מרגישה עכשיו כמו גרופית של ממש. לאחר שיחה ארוכה עם מוסא אבו סריס, כן ההוא, החתיך החמוד מהריאליטי "מאסטר שף", הדבר היחידי שבא לי לעשות זה להזמין אותו ואת אשתו שיגורו איתנו, אפלטונית כמובן. אפילו הבטחתי להם את הסוויטה המלכותית בסלון, מיטה נפתחת וירוקה, והכול רק כדי שמוסא יפנק לנו את החיים ואת הקיבה. מוסא אמר שהוא יחשוב על זה, אני נשארתי עם טוסט מחומם מהבוקר וחיוך של עגבנייה שבחיים לא הייתה עוברת אודישן אצל אייל שני הקשוח והממושקף.

 

מוסא, 34, נולד בגרמניה הרחוקה ובילדותו עלה עם משפחתו מהמבורג הנקייה, המסודרת והבורגנית היישר לאנטיתזה שלה, שכונת עג'מי ביפו. "את חייבת להבין עד כמה המעבר היה קיצוני. מהמבורג של מינוס 50 מעלות, בגדים חמים, הכול סטרילי ונקי לגמרי, נחתי היישר לחום ולבלגן של שכונת עג'מי ולבית הספר "חסן ערפה" ברחוב קדם. מהמבורג המנומסת והאליטיסטית קמתי בבוקר לשכונה של עוני, מצוקה, אלימות וסמים והייתי חייב להסתגל ולשרוד".

אחד הסיפורים המצחיקים שמוסא מספר הוא על המטפחת הבלתי אפשרית הזו שאנחנו תמיד רואים בסרטים המעונבים, בהם גיבורי הסרט פורשים מטפחת על השולחן ומניחים עליה את האוכל. "ביפו אין דבר כזה. המורה ישר צעקה עליי למה אני אוכל בכיתה כשכולם חייבים לאכול בחוץ. אז נאלצתי לצאת החוצה כדי לאכול סנדוויץ' בידיים כמו כולם..."

 

"אחרי הלם המעבר, הגעתי לתיכון המקיף ביפו, שם למדתי עם נוער בסיכון. חלק מהחברים שלמדו איתי קבורים בבית הקברות, חלקם מתו בגלל כל מיני סכסוכים, לחלק מהם היו כל מיני בעיות, הורים נרקומנים, עוני ועוד". בגיל 21 הבין מוסא שכדי לעשות שינוי ולנתב את חייו למסלול אחר, עליו לעזוב את יפו. הוא ארז חפציו והגיע לפנימיית וינגייט, שם הוסמך בתור מדריך ספורט.

"זה היה השינוי המשמעותי בחיי, נקודת הפתיחה. המרחק מהשכונה הציל אותי וגרם לי לראות אנשים אחרים עם שפת גוף והתנהגות אחרת וללמוד ולתקשר גם איתם. בסיום הלימודים השלמתי בגרות והתחלתי לעבוד בבית הספר עם אוכלוסייה קשה, כשבהתחלה הייתי המדריך לספורט ובהדרגה התגלגלתי לטיפול בבעיות משמעת ושימשתי כאוזן קשבת ומחנך כיתה". 

למרות פער התרבויות, המבורג-יפו, ואולי דווקא בזכות הפער, צבר מוסא ותק של 12 שנות חינוך. "אני מרגיש שיש לי שפה משותפת עם בני הנוער של יפו. אני מצליח להבין אותם, לחדור ללבם של הנערים הקשים ביותר, כשהמטרה שלי היא לעזור להם לצאת משם, לצאת מהשכונה וממעגל האלימות. אני רוצה להראות להם את נקודת האור, שילמדו ושיצליחו בחיים".

 

למרות אהבת החינוך, תשוקתו האמיתית נתונה לבישול ולאוכל. מגיל צעיר הוא נדבק לסינר של אמו הבשלנית, כדי לדלות ממנה כל פיסת מידע אפשרית שתעזור לו באחד מן הימים לשחזר את המתכונים שלה. "כל החיים שלי אהבתי לבשל. זה התחיל מזה שצפיתי בבישולים של אימא כדי ללמוד ממנה, כי היא לא נתנה לי לבשל בעצמי. אחר כך, בגיל 25, כשגרתי לבד, בישלתי לעצמי ואפילו ניסיתי לשדרג את המאכלים של אמי ולעשות אותם קצת יותר בריאים ועם פחות שמן. כמובן שעכשיו, כשאני נשוי, אני הבשלן של הבית".

באחד מהימים מוסא ראה את הפרסום לתוכנית הריאליטי "מאסטר שף" והחליט בתמיכת אשתו ללכת לאודישנים. "ברחתי להם פעמיים מהאודישן, כי פשוט היה תור ענק וגם ראיתי שלכולם יש ציוד משוכלל כזה, אז חשבתי שמדובר בשפים של ממש. בסופו של דבר, הייתי ב-12 האחרונים והודחתי במקום השישי". 

 

מי מכם שצפה בתוכנית, לבטח זוכר את מופע האימים שהציף את המסך, כאשר המתמודדים נאלצו להכין מיני מאפים מוזרים, כמו למשל הקרוקומבוש, שגרם לי להעריך את הקרמבו במקרר ואת המאפייה מתחת לבית. "הכי סבלתי מההתעסקות עם המתוקים, הקצפות, כי זה דברים שלא עשיתי בעבר והיו חדשים לי. המנה הכי קשה בתוכנית הייתה מנת המישלן שהייתי צריך לשחזר ואני מגדיר אותה עד היום בתור הסיוט של חיי".

במישלן הביתי של מוסא, אשתו מעניקה לו את כל הכוכבים שבשמים.

"אצל אשתי אין דבר כזה להכין סנדוויץ'. אני קם בסביבות ארבע בבוקר ומכין לה סירים של אוכל מגוון, כדי שהיא תיקח לעבודה. אחר כך, כשהיא חוזרת, אני לוקח אותה להליכה כדי שנשמור על כושר ולא נעלה במשקל. לעצמי אני לא ממש נהנה לאכול ויכול להסתפק בסתם דברים יבשים, אבל בשביל אשתי אני נהנה לבשל כי זה נעשה מהבטן ובאהבה".        

לדבריו, מאסטר שף היא הרפתקת חייו, במיוחד בזכות החברות המופלאה עם כמה ממתחרי התוכנית.

 

השנה, מוסא הולך להגשים חלום שמתבשל אצלו כבר שנים רבות: הוא פותח מסעדה.

כאיש חזון יצירתי, הוא מקווה לשלב בין המסעדה שלו לבין אהבתו הגדולה לנוער והרצון לקדם אותו. "אני נמצא בשלב חתימת חוזה לרכישת מסעדה ברחובות, מסעדה שבה אני אהיה המאסטר שף ועובדיה יהיו נוער מנותק מיפו".

"מה שהציל אותי ושינה את חיי היה בסופו של דבר ההתרחקות מיפו. לכן, אני רוצה להוציא את הנוער משם, לקחת אותם מרחובות יפו כדי שידברו בשפה אחרת ששונה משפת הרחוב התוקפנית של יפו, שיראו אנשים אחרים ושיחוו הצלחה דרך האוכל". וכמובן שהמסעדה תיקרא, איך לא, "מקלובה", על שם האוכל המסורתי מהמטבח הערבי.