יצאנו עם הכלבה לעת ערב.
הלכנו עד כיכר חג' כחיל לקנות פלאפל. בדרך חזרה, עברנו ברחובות הסמוכים בשכונה. מתוך קולות הבתים שמענו את הקריאות נגד מבצע עופרת יצוקה שהוצג בטלוויזיה.
הילדים בחוץ שיחקו באבנים ומקלות, צועקים אללה הוא אכבר בקולי קולות.
הכלבה זיהתה אחד מהם מרים אבן גדולה. היא ראתה משהו בעיניים שלו עוד לפני שהילד בעצמו ידע מה הוא הולך לעשות עם האבן. היא שחררה את עצמה מהקולר וקפצה בנביחות לעבר הילד. כמו זאבה שמסתערת על התוקף.
בטרם הספקתי לעכל מה קורה, הילד הניח את האבן וברח עם שאר הילדים שנבהלו מהנביחות.



החניתי את המכונית החדשה ליד שוק הפשפשים.
יום שישי השוק שוקק חיים. השמש מחממת את מרפסת השאפה ואני חוזרת מארוחת בוקר בפועה.
רסיסי זכוכית מכסים את המכונית החדשה שלי ופתק מהשוטר המקומי מחכה צמוד אל החלון הקדמי. הזמנה לסור אל המשטרה להודיע על ניסיון פריצה לרכב.
שכחתי את הפאנל הנשלף במכונית וזה מספיק כדי לעורר את הנערים המחפשים תעסוקה לשעת צהריים. 







מכתביי פזורים על פני החצר.
הדוור מניח אותם בתיבת הדואר של השכנים מלמעלה ואלה זורקים את הדואר מטה. מעטפות מתעופפות ברוח אל העצים ובורות האדמה, מושלכות אל אבני החרס המצוירות.
התקשרתי לסניף המקומי וביקשתי שיניחו את הדואר במבואה, אבל הם התעקשו כי עליי להתקין תיבה משלי. התקנתי סל ירוק ועליו כתבתי באותיות גדולות: "תיבת דואר". ציינתי את שם הרחוב ומספר הבית וכן את שמות הדיירים.
כעבור חודש תלשו את הדף הנושא כתובות בעברית בלב שכונה ערבית. כמה ילדים, ללא סיבה ברורה לעין, עברו ליד ומשכו ביד את הנייר וקרעו אותו לגזרים. 


כולם מצביעים ליברמן.
איך הגענו למדינה כזאת?