אין ספק שמצלמה היא כלי הנשק האולטימטיבי של הפציפיסטים. היא מתעדת את הסיפור המתרחש מולנו ומנציחה לעד את הדמות, המקום, החפצים והתחושות שהיו כאן לפני שניות ספורות, ונותרו בכרטיס הזיכרון של המצלמה או על גבי הצלולואיד. 

אותם רגעים נדירים שלעתים תלוים בדירה, מפורסמים בעיתון או משמשים כשומר מסך, יוצרים למעשה את ההיסטוריה שלנו ושל החברה שבה אנחנו חיים. הנה, באחרונה נפתחה בלב יפו סדנת צילום נשית שמשתמשת במצלמה ככלי למעורבות חברתית ולביטוי אישי.

 

נועה גז, אמנית צלמת ומטפלת באמצעות אמנות, יזמה את סדנת "פסיפס יפואי" במסגרת תזה לתואר שני והיא מעבירה אותה ביחד עם כרמית בן מאיר שלם, עו"ס קהילתית והצלמת קרן מנור המשתמשות באמנות הצילום ככלי טיפולי לכל דבר המיועד להגיע אל נפשה של אישה.

נועה הגיעה ליפו בעקבות החיפוש אחר מקום לקיום הסדנה. "הגעתי ליפו בעיקר בגלל הקונפליקט היהודי-ערבי שהעסיק אותי שנים רבות וחיפשתי דרך לעסוק בזה. ביפו נוצר למעשה מצב של win-win situation, מצב שבו המקום התאים גם להקמת הסדנה וגם למגורים".

"פסיפס יפואי-נשים מצלמות בלב יפו" הינו פרויקט שמטרתו העצמה, הידברות ויצירת מנהיגות קהילתית בקרב נשים יהודיות וערביות ביפו. מדובר בסדנת צילום דו-שנתית משותפת לנשים יהודיות וערביות, שבמהלכה הן רוכשות כלים לשימוש בצילום ככלי לשינוי חברתי. 

המטרה העיקרית של הסדנה היא ליצור פלטפורמה למשתתפות, דרכה הן יוכלו להשפיע על הקהילה בה הן חיות, כשבן היתר מושם דגש על יצירת דיאלוג בין-מגזרי בונה וחיזוק המנהיגות הנשית בקהילה.

"מעבר לצילום עצמו, המטרה העיקרית של הסדנה היא לגלות מעורבות בקהילה, להביא לשינוי ציבורי, חברתי, פנימי, ובעיקר לקדם את מעמד האישה בכל המגזרים הקיימים. אני מאמינה בכוחן של נשים לדבר ולשבת ולקיים מעגל פתוח בו הן ייפתחו אחת לשנייה, למרות שזה לא תמיד קל, אבל זה יקרה".

בסדנה האחרונה שהתקיימה השתתפו נשים מוסלמיות, נוצריות, יהודיות, דתיות וחילוניות בגילאי 20-60 וניתן לראות את פרויקט הגמר שלהן בבית צ'רנר ובעתיד גם בתערוכה נודדת בארה"ב. 

בסדנת הצילום לומדות הנשים את יסודות הצילום, מתרגלות את הצילום ומתעדות את יפו ואת חייהן האישיים – כל אחת והרקע שממנו היא מגיעה. "דרך הטיפול בצילום, לאורך הסדנה, הנשים נפתחות אחת לשנייה כשכל אחת מציגה את עולמה הפרטי בפני חברות הקבוצה, כשהתפקיד העיקרי של הצילום הוא לעצב את התכנים האישיים של כל אישה".

 

בימינו הצילום הפך לנגיש מעצם העובדה שכל אחד יכול לצלם בפלאפון. "הצילום נותן את האופציה להציג ולבטא תכנים ספציפיים ולהמחיש את המציאות והסביבה שבה אנו חיים", מסכמת נועה את ייחודה של מדיית הצילום ככלי טיפולי. "כשלחלק גדול מהמשתתפות יש מצלמה משלהן, כשהמטרה היא שבסיום הקורס הן יהפכו לצלמות עצמאיות ויתעדו כמה שיותר".

למרות הרצון הטוב של נועה ושותפיה, קיים חשש מסוים לגבי המשך קיומו של המיזם הנפלא הזה מטעמי תקציב. כרגע הסדנה נתמכת על ידי "שותפות אקדמיה קהילה", עיריית תל אביב יפו, המרכז הקהילתי בית צ'רנר, עבודה קהילתית לב יפו, מחלקת שער יפו שעושים הכול כדי שנשות הקורס יגשימו חלום ויוכלו לצלם גם בזמנן החופשי. הבעיה היא שבהמשך יהיה צורך לגייס משאבים נוספים כדי לממן את הסדנה וכרגע לא ברור מהיכן תגיע התמיכה הנוספת.

חשוב לזכור שהצילום הוא ראי התקופה שבה אנו חיים. הוא מוחשי יותר מציור, מחבר את הצופה למציאות ומגדיר אותה מחדש דרך הפריים שבחרנו לתעד. אין ספק שיפו צריכה, יותר מתמיד, צלמות שיסתובבו בקרבה ויתעדו שברירי חיים של כאב, שמחה, הומור ודיאלוג ושייצרו את ההיסטוריה העכשווית של יפו.