בעקבות המהפכה הפמיניסטית, יותר ויותר נשים רואות בערכים של הגשמה עצמית, מימוש ושאפתנות שווי ערך לערכים של בעל, משפחה וילדים. 

למרות זאת, תנאי העבודה הקפיטליסטים והשעות הארוכות, יחד עם המשכורות הנמוכות והעלות הגבוהה של מטפלות וגני ילדים, מרחיקות נשים שבוחרות לחזור לספרה הביתית לאחר לידת הילדים. על רקע אלו מתבלטים סיפורים של נשים שהוכיחו שאפשר גם אחרת. סיפורה של דוריס חיפאווי מעג'מי הוא סיפור כזה.

 

דוריס, 37, נולדה ביפו וחיה בה כל חייה. גם לאחר שהתחתנה ונולדו לה ילדים, למעשה לא עברה רחוק מבית ילדותה ונשארה בשכונת עג'מי. את קפה אנטון, המכולת והחנות לממכר קפה של משפחת בעלה, היא זוכרת עוד מילדותה, שבה הייתה שולחת אותה אמה לקנות קפה אצל אנטון ודוריס הקטנה הייתה משננת את סוג הקפה שאימה ביקשה כל הדרך למכולת. 

חייה של דוריס התמזגו בחייהם של בני משפחת חיפאווי כאשר הייתה בת שש עשרה והתארסה לבנו של אנטון. בצעירותה למדה דוריס עיצוב אופנה בשנקר, אך עזבה  באמצע הלימודים ועברה להתרכז בגידול ילדים ובמשפחתה. לאחר שנים רבות של "ישיבה בבית", חל מהפך בבית משפחת חיפאווי. אנטון הסב, שהחל עם עסקי הקפה בשנות השישים של המאה העשרים, החליט שברצונו לנוח מעט ומסר את ניהול החנות לבנו. זה מצידו, רתם את אשתו לעזור לו עם לקוחות החנות.

"לא הייתי טובה בזה", היא מספרת. "ישבתי ארבע או חמש שעות בחנות ואת הזמן העברתי בלדבר עם הלקוחות. יום אחד רציתי להקל על בעלי וניסיתי לטחון את הקפה בעצמי. הלקוח שקיבל את הקפה התקשר מיד, שאל מי טחן את הקפה ואמר שזה לא הקפה שהוא רגיל אליו. הבנתי שבין הקפה ללקוחות קיים קשר מיוחד ושהלקוחות מגיעים מרחוק ומכל הארץ כדי לקנות את הקפה".

 

דוריס החלה לבקש מהלקוחות לכתוב את רשמיהם מהמכולת, שקיימת ביפו כבר מ-1888 ומהקפה של אנטון ב"ספר אורחים" מיוחד שפתחה. 

מחמאות רבות ממלאות את דפי הספר: "המכולת הכי מיוחדת", "תחושה של כפר קטן באיטליה", "הקפה הכי טוב שהצלחתי למצוא", "קפה מיוחד עם טעם מיוחד. לקום איתו בבוקר, ללכת לישון איתו בלילה". 

דוריס, שהבינה את הפוטנציאל שקיים במקום, חשבה לשפץ ולהרחיב, אך אז אחד הלקוחות, בן שישים ותשע, כתב לה שהוא מבקש להשאיר את הקפה כפי שהוא: "כדי להגיע לקפה מרמת אביב אני עובר סופרים ומעדניות, הכול כדי להגיע לקפה עם ריח של פעם שמזכיר לי את הילדות שלי וההיסטוריה שלי. מי שלא יודע את עברו, לא ידע את עתידו".

 

בערך באותה התקופה פנתה מדריכת תיירים לדוריס והציעה לה לארח בביתה קבוצת תיירים ולספר להם על עג'מי. זה היה סמוך ליציאת הסרט "עג'מי" שעורר עניין רב בשכונה. גם שיפוץ מדרון יפו והקמת הטיילת מול עג'מי החלו למשוך את המבקרים. "בהתחלה הייתי מופתעת מההצעה שלה", דוריס מספרת. "לא ידעתי אם אוכל לעמוד מול קהל או אם יש לי כושר שיווק ורעדתי".

האירוח של משפחת אנטון משך עוד ועוד מבקרים אל הבית. כיום, דוריס מארחת קבוצות רבות מהארץ ומחו"ל, פונה ביוזמתה למדריכי תיירים ולכתבים ומפרסמת את המקום גם באמצעות אתר אינטרנט. באירוח עצמו, שכולל גם כיבוד של קפה ומטעמים ערביים, דוריס מספרת על ילדותה בעג'מי.

"חייתי ביפו כל חיי וראיתי גם את הצד הלא יפה של יפו בימים של ההזנחה, הפשע והזונות והנרקומנים ברחוב. בתקופה של צ'יץ המצב הידרדר, השכנים היהודים החלו לעזוב ובשעות החושך, בתור ילדה, פחדתי ללכת ברחובות מהצופים אל בית הורי. לפעמים הייתי מבקשת מהורי לעזוב, אבל הם ידעו תמיד שהמצב עוד ישתפר. היום אני בת שלושים ושבע וסוף סוף הגיע מה שציפינו לו, אף אחד כבר לא חושב למכור והשכונה מתחילה להיות שכונה עשירה ומושקעת".

"אני מאמינה מאוד שכל דבר בא במועדו. אם בעלי היה אומר לי לפני עשר שנים לעזור לו בחנות, לא הייתי מגיעה לאירוח. השילוב של מדרון יפו והסרט עג'מי יצר עבורי הזדמנויות".

"דיברתי איתו. הוא הציע שאולי בעתיד הוא יצלם סרט על הקפה".

ועד שדוריס תהפוך לדמות בסרט, היא מסתפקת בלמנף את המפעל המשפחתי ולהפוך אותו לשם מוכר בכל בית. "המסר שלי הוא פשוט" היא אומרת. "יש חנות ביפו שעושה קפה טוב".

דוריס צוחקת ומודה שהאורחים הרבים שלה שואלים אותה בדיוק את אותה השאלה. "יש רק בעיה אחת", היא אומרת. "אני לא מסוגלת לשקר. בקפה אני מאמינה, אבל אם תבקשי ממני למכור מכונית שלא עובדת טוב, אני ישר אגלה לך את האמת עליה".
לפרטים על קפה אנטון לחץ כאן
צילומים:יריב נחשון