אני מודה ומתוודה שרגע לפני שהתקשרתי לאסמא עגברייה אחזה בי התרגשות גדולה. אחרי הכול, מדובר באישה יפואית, חזקה, קרייריסטית שלוחמת למען הפועלים וזכויותיהם ובנוסף גם מנהלת ביד רמה משק בית ומגדלת ילד, בעל ואידיאלים בריאים ומעוררי השראה. לא התאכזבתי.

 

היא נולדה בעג'מי לפני 38 שנה. יפו של אז, כפי שהיא מכנה את תקופת ילדותה. "למרות שהיא הייתה עיר מוכת עוני ואפליה, שררה בה חמימות ונועם והייתה סולידאריות חברתית וחוזק פנימי". כדי להרחיק אותה מהרחוב, הוריה שלחו אותה ללמוד בבית ספר פרטי, מה שהוביל מאוחר יותר לתואר בספרות ערבית ו-B.A כללי באוניברסיטת תל אביב.

 

בעקבות הלימודים באוניברסיטה שחשפו בפניה עולם חדש, היא החליטה לצאת ולעשות שינוי והצטרפה לדע"ם, מפלגה סוציאליסטית המעדיפה את רווחת העובד על פני רווחתו של בעל ההון. "הייתי בסך הכול בת 22 כשהצטרפתי לדע"ם והיה נראה לי מגניב לעשות את זה, למרות שהייתי בלי מודעות פוליטית ואפילו לא צפיתי בחדשות. אז בהתחלה עבדתי בתשלום סמלי כעורכת לשונית של העיתון הפוליטי חברתי "מען" (מטעם דע"ם) ודרך הכתבות שערכתי, ביקרתי לעתים קרובות בבתים השונים של יפו, ראיתי סיטואציות חדשות, אנשים עם סיפורים מעניינים ונגלה בפניי עולם אחר. גיליתי אנשים מזן אחר, אנשים שרותמים עצמם לטובת החברה ומנסים לבנות חברה אחרת, תרבות שבה ערבים ויהודים מוצאים מכנה משותף ומנסים לשנות את פני המציאות".

 

אסמא הפכה לפעילת שטח בדע"ם והחלה לחקור את המציאות מכיוון החשיבה המרקסיסטית. "עניין אותי מה קורה עם האנשים ברחוב ולשמוע מהם כיצד הם מתמודדים עם המצב. בשבילי זו הייתה מהפכה, להתחיל להבין את החברה שלי מזווית אחרת. אז התחלתי לחשוב איך אפשר להוביל את החברה שלי לזרימה אחרת".

על המאבק המשמעותי הראשון בחייה, המאבק של 1997, היא מספר בעיניים בורקות מאושר:

"הודיעו למספר משפחות ביפו שיש להם ארבעים יום לפנות את הדירה מאחר שמדובר בבנייה המיועדת לצורכי הציבור. בדקנו את כל העובדות וגילינו שהתושבים מפונים מבתיהם למען בנייתם של קוטג'ים לעשירים. אז גייסנו אנשים, ארגונים ואמנים ועשינו בשכונה קרנבל הצלה שכל התושבים התגייסו למענו".

אסמא הייתה גם בין מארגני יום הניקיון בעג'מי, במסגרתו הגיעו נשים וילדים וניקו את הרי הזבל ושתלו פרחים. "זוהי צורת מאבק שעבדה יפה והוכיחה לחברה הערבית שיש להם למעשה את הכוח והיכולת לעשות שינוי".

 

לאחר שנים של עבודת שטח, נבחרה אסמא לעמוד בראש דע"ם והפכה לאישה היחידה בארץ שעומדת בראש מפלגה. המפלגה התמודדה לכנסת ב-2006 אך לא עברה את אחוז החסימה. "הלכתי על כל הקופה כי אהבתי את המצע של דע"ם, את המעשים שלהם בשטח ואת הקרבה הגדולה שלהם לציבור. היא גם הציעה פתרון ריאלי לקיומו של שיח תרבותי ופוליטי בארץ מתוך הרצון לבנות חברה שוויונית דמוקרטיה ואמיתית. 

אין סיכוי להביא לשינוי תודעה מקובעת ולהביא לצדק חברתי ודמוקרטיה אם לא נפעל למציאת הדברים המשותפים לכולנו. פרנסה למשל, זה משהו משותף לכולם ללא הבדל גזע, דת ומין. אנחנו עדיין עסוקים בהישרדות כי יש מערכת שלמה שמפרידה אנשים על בסיס לאומני ויוצרים שנאה".

בדרך לאקטיביזם החברתי שלה נאלצה אסמא להתגבר על מכשולים רבים והתנגדות משפחתית וחברתית. "מבחינת האנשים סביבי, עצם העיסוק בפעילות שמטרתה להביא לשינוי הוא מפחיד, במיוחד כשמדובר במיעוט מדוכא שמנסה לשרוד את היומיום שלו מבלי להרגיז את השלטונות. במשפחה פחדו שייווצר בלגן שיזיק להם והם אפילו אמרו לי שאני אהיה מסומנת על ידי השב"כ שירדוף אחריי. 

אז למשך כמה ימים טובים ישבתי בבית כשגברברי המשפחה אוסרים עליי לצאת, בין היתר כי כן, זה היווה איום על השליטה הבלעדית של הגבר. אבל אין מה לעשות, תחושת הבטן שלי אמרה שזה מה שאני צריכה לעשות, אז בחרתי ללכת בדרך הקשה".

 

אסמא מעידה כי נשים רבות נלחמות על הזכות לחשוב אחרת, על הזכות לצאת מהבית ויש גם נשים שחיות ללא הזכות לבחור לכנסת, כשביום הבחירות הבעלים קובעים עבורן איזה פתק לבחור. "דיכוי האישה מגיע מבפנים, מתוך החברה והמשפחה שלנו, ולכן יש נשים רבות שנמנעות מעימותים. אז אני ניסיתי להשתחרר ולשלוט בגורלי. אין מה לעשות, בעבר הלכתי בדרך ובמסלול שקבעו לי עד שהתעוררתי".

בניגוד למקובל במשפחה המוסלמית, היא התחתנה בגיל 34, מיד אחרי שהכירה את בעלה, מוסה זחאלקה, שחקן וקבלן שיפוצים מיפו. לשניים בן בשם אדם. "המשפחה הייתה מאושרת שסוף סוף מצאתי לי מישהו כמוני. את צריכה להבין שלא כל גבר יכול לחיות עם אישה שפעילה פוליטית".

 

הקמת המשפחה אילצה את אסמא להנדס בקפידה את הלו"ז הצפוף שלה ולעשות את הבלתי אפשרי ולשלב בין אמהות לקריירה משגשגת ועמוסה. "זה נורא קשה לשלב בין השניים כי פתאום אני צריכה לפנות זמן לעבודות הבית, שאני לא ממש מומחית בהם, כמו למשל בישול, אני שונאת לבשל. אין מה לעשות, הנטל של המשפחה נופל ברובו על האישה למרות העזרה של הגבר, אם הילד חולה היא תצא מהעבודה ולא הוא".

"מדינה נאורה, שוויונית ותומכת שמדגישה את הדומה שבינינו על פני השונה. אני מאמינה שאם רק נתאחד ונמצא את המכנה המשותף, כמו למשל אמהות שמשותפת לכולנו, ואם נצעד ונביע את רצוננו בקול רם, אז אין שום כוח בעולם שיכול לעמוד מול זה".