רציתי לשתף אתכם בחוויה מיוחדת שעברתי אתמול,ערב יום הזיכרון.
ברגע האחרון הוזמנתי להשתתף באירוע מיוחד: פלשתינאים וישראלים מדברים על הכאב שלהם ומציינים את הזיכרון של יקיריהם.
המילים מרגשות עד דמעות.
הנאומים לא היו מהנייר, הכל היה טבעי ולכן אמיתי ומרגש כל כך.
כולם דיברו מהלב,כנראה שאלוהים נותן לנו כוחות מיוחדים להביע כאבנו. |
לא חשבתי הרבה, מראש קבעתי לעצמי כלל: כשאני מוזמן למפגש יהודים וערבים, אני בא כשרק אפשר.
הפתעה בתיאטרון תמונע
המקום:תיאטרון תמונע, שונצינו 8, תל אביב
השעה 21:00.
חשבתי לעצמי שאמצא שם חמישים, מאה איש.
כמה כבר מאמינים במפגשים כאלה? אמרתי לעצמי ועוד ביום הזיכרון.
כשהגעתי למקום הייתי בהלם.
שלושה אולמות צמודים, מלאים מפה לפה,תור ענק מזדחל לו עד למחוץ לרחוב.
בשני אולמות הקרינו על מסך את השידור ובאולם מרכזי - האירוע החי.
בסאם עראמין תושב ענאתא, אב שכול היתה לי בעיה להבין מה קורה, לא הייתי מוכן לכמות כזאת של אנשים.
היות ובאולם הראשון החשוך הקרינו על מסך לא הייתי מודע לכך שיש במקום עוד שני אולמות .
כשהבנתי, פסעתי בחושך והגעתי לאולם נוסף גדוש, עם עוד מסך ענק ושידור של הורים שכולים פלשתינים וישראלים המדברים על כאבם.
דרמה אנושית
לאחר כמה דקות שאלתי בלחש אם יש עוד אולם או שהכל משודר מרחוק?
הבנתי שיש את האולם ובו האירוע, אך לא ניתן להכנס אליו יותר.
בדרך לא דרך, ובעזרת היותי חבר מועצת העיר, הצלחתי בכל זאת ולהיכנס אליו.
מאות אנשים היו שם, בחושך מוחלט ,ועל הבמה התרחש האירוע עצמו.
עמדתי מאחור והקשבתי לאנשים שאיבדו את יקיריהם:
בתחילה הרגשתי שהבעת הזדהות עם כאב האובדן של בני העם הפלסטיני תפחית מערך הקרבן שהקריבו בני עמי למען הגנתי – וכיום אני יודע שיכולת הזדהות זו חיונית כדי לעמוד פנים מול פנים עם שותפינו לפיסת אדמה זו. |
הקשבתי בנשימה עצורה לשי בדיחי, שאיבד את אחיו ביום הגיוס שלו לטירונות - איך מתמודדים עם אסון כזה - איך חוזרים משבעה ישר לצבא - איך הופכים ייאוש לתקווה.
וכך אמר שי:
"בתחילה הרגשתי שכל פקפוק בממשלה אשר שלחה את אחי להלחם מוזיל את מותו, וכיום אני יודע שעלינו להיאבק בממשלותינו שבוחרות שוב ושוב באלימות, בהעמקת הכיבוש וחיסול כל אפשרות להסכם.
בתחילה הרגשתי שהבעת הזדהות עם כאב האובדן של בני העם הפלסטיני תפחית מערך הקרבן שהקריבו בני עמי למען הגנתי – וכיום אני יודע שיכולת הזדהות זו חיונית כדי לעמוד פנים מול פנים עם שותפינו לפיסת אדמה זו".
לאב מעזה, שסיפר בשידור איך איבד את בנו בן השנה,בן שסבל מבעיה פשוטה במום לב ולא הצליח להגיע מדיר אל בלח לבית חולים בעזה
בסאם עראמין, תושב ענאתא, שביתו בת העשר, עביר, נורתה על ידי חייל מג"ב מחוץ לבית ספרה שיתף בהתרגשותו לנוכח נוכחותם של מאות אנשים, ישראלים ופלסטינים באירוע ואמר בפתח דבריו "אני יוצא מכאן עם לב מלא תקווה" והוסיף ש"מקורה של השנאה הוא בפחד, ומקורו של הפחד הוא בזרות".
חן אלון, מתאם לוחמים לשלום מהצד הישראלי:
"זהו יום הזיכרון הרביעי המשותף לשכול הישראלי והפלסטיני. איננו מפנים עורף לחברה ממנה אנו באים, אנו מזמינים את החברה הישראלית להצטרף אלינו, למסע שבו אין כאב "שלהם" ו"שלנו" אלא כאב אחד משותף. איננו מבקשים להתחמק מהקושי או לעקוף אותו, ולא לטשטש את המורכבות, והספקות אלא לצור שותפות תוך אמונה ששני הצדדים חייבים להשתחרר מהכיבוש".
המילים מרגשות עד דמעות.
הנאומים לא היו מהנייר, הכל היה טבעי ולכן אמיתי ומרגש כל כך.
אפילו הייתי גאה בעברית המיוחדת של הפלשתינאים
כולם דיברו מהלב,כנראה שאלוהים נותן לנו כוחות מיוחדים להביע כאבנו.
אחינועם ניני ומירה עווד בדואט למען השלום מיד ביציאה התחלתי להתעניין בגוף הזה שנקרא לוחמים לשלום.
לא יכולתי שלא להיזכר בדוקטור אבו עייש, שאמר כל הזמן בנותיי היו מזה חמושות באהבה ובשלום.
מבירור קצר הבנתי שהטקס מתקיים זו השנה הרביעית וכי תנועת "לוחמים לשלום" היא קבוצה של ישראלים ופלסטינים, אשר לקחו חלק פעיל במעגל האלימות באזורנו.
התנועה פועלת מצוותים משותפים בשטחי הגדה, בתחומי ישראלי וברחבי העולם במטרה לחנך לפיוס ולמאבק בלתי אלים, להסיר רבדים של ניכור וחשדנות וליצור לחץ ישראלי - פלסטיני שיניע את ההנהגות לסיום הכיבוש ולקידום השלום.
כך סיכמו אנשי התנועה את האני מאמין שלהם:
"האויבים הגדולים שלנו, פלסטינים וישראלים, אינם בני העם האחר. אויבינו הגדולים ביותר הם אובדן התקווה והאדישות. הם אלו המאפשרים לכיבוש ולמעגל האלימות להימשך.
אנו מאמינים כי אסור לנו לתת לכאב ולזעם לרפות את ידינו. להפך - עליהם להניע אותנו לפעולה.
אנו מאמינים כי אין תרופה טובה יותר לייאוש ולציניות, מאשר עשייה משותפת, שוברת מחיצות, עם בני העם האחר."
בנוסף לכל החוויה המיוחדת זכיתי לפגוש ולשמוע,זה בכלל היה הפתעה ,את מירה עוואד את אחינועם ניני מקסימות ביחד ואת רונה קינן, שלומי שבן ועוד.
מה עוד יכולתי לבקש מערב מרגש שכזה?
תודה לכל המארגנים והמאמינים.
|