תמיד חשתי קנאה עזה כלפי ימאים. הם השילוב המושלם בין פיראטים רומנטיים לאנשי טבע, שזופים, חסונים, רגועים ותמיד נסוך על פניהם מבט מצועף כשהם בוהים בים, ממש כאילו ראו את דריל האנה לבושה כנימפה המנופפת לשלום ממעמקי הים. 

אין להם בעיה עם חול, רטיבות ותנודות הים וכשאני מנסה להבין איך כל העסק הזה לא משעמם מדי פעם, אז הם משגרים לעברי תשובה מוכנה של "בים תמיד יש מה לעשות".

 

את דניאל יופה, הגיבור של הדרמה הזו, פספסתי. כן, בטרם הספקתי לראיין את אחד מהאנשים המרתקים ביותר ביפו, הוא נפטר לפני כמעט שנה והוא בן 60, לאחר מאבק של עשר שנים בדלקת פרקים. דניאל הותיר אחריו אישה ושני ילדים, את דניאלה המרשימה שמתגוררת ביכטה מלאת צעצועי עץ, שני בנים שחיים באיטליה הרחוקה, וים של כינויים לדניאל איש הים. יש שכינו אותו ימאי, פילוסוף, צעצוען, מדען ולוחם, לוחם של חופש, לוחם למען הצדק ולוחם למען החיים.

 

אני פוגשת את דניאלה על המזח של נמל יפו כשהיא מקבלת אותי בחיוך רחב ובזוג עיני שקד חייכניות מעוטרות בקמטים השמורים רק לאותם אנשי ים. היא עוטפת אותי בדיבור מעורב של עברית ואנגלית מעוטר במבטא איטלקי שרמנטי, ומובילה אותי בבטחה ליאכטה. מיותר לציין שהרגשתי חננה אמיתית בראותי קרש צר המחבר בין יבשה ליאכטה ורק דמיינתי את התקרית המביכה בה אני צונחת לים וכמו ירושלמית טיפוסית זועקת לדניאלה הנבוכה "גוואלד". 

היאכטה שוקקת בחלקיקי אמנות, מכחולים צבעוניים וריח דק של צבע טרי שמזכיר סטודיו של אומן. אנחנו מתיישבות ודניאלה מספרת לי על התחלת הדרך, או במילים אחרות תחילתה של הרפתקה שלא הייתה מביישת גם את ג'וני דפ ושודדי הקריביים.

 

בכל פעם שדניאלה מזכירה את דניאל, מתגנב ניצוץ של אהבה מהול בעצב אל עיניה. "נפגשנו ב-1968 באיטליה, כששנינו עסקנו באמנות ועבדנו לפרנסתנו בעבודות שונות. בשלב מסוים, בגלל שאני אוהבת להיות אוטונומית, החלטתי לעשות רישיון לאנייה והפלגתי בין איטליה למקומות שונים בעולם, ובינתיים דניאל מכר דברי אמנות במדרחוב באיטליה".

בסופו של דבר, דבק חיידק הימאות גם בדניאל והשניים התחילו לעבוד כסקיפרים על אניות, כשבימי החורף הם ייצרו צעצועי עץ. "חיינו בים שנים רבות עד שנכנסתי להיריון ראשון עם גבריאל ואז גרנו במשך שנה שלמה על היבשה ואני עבדתי בנמל".

לאחר ההסתגלות לצאצא, החליט הזוג שהיה מאוהב בים, לקנות סירה. "דניאל התלהב מהרעיון ורצה שנפליג בעולם בסירה משלנו ביחד עם הילד. אז קנינו סירה בת 88 שנים מפלסטיק חזק ועמיד וקראנו לה על שם השמש".

הדניאלים שטו בין יוון לתורכיה עד להיריון השני שגרר אחריו שהייה בנהרייה ומגורים ביוון למשך חמש שנים, שבמהלכן הם שימשו גם כבית ספר פרטי עבור הילדים שבילו את רוב זמנם בהפלגות. "בשלב מסוים פחדתי שהילדים יהיו פרימיטיביים, אז החלטנו לשלוח אותם לבית ספר כדי שלא יהיה הבדל ביניהם לילדי האדמה".

 

"ליפו הגענו בעקבות המלצה של בחור ישראלי שפגשנו בתורכיה, שסיפר לנו שבנמל יפו לא צפוף ופלצני כמו שאר הנמלים ושיש בתל אביב מדרחוב של אמנים (נחלת בנימין) שבו נוכל למכור את האמנות שלנו". הדניאלים הגיעו ליפו והתמקמו במזח ליד "השכן עם הטוסטוס" שחולף על פנינו מספר פעמים במהלך השיחה, והשכנים עם התאומים והקקטוסים. 

דניאלה מספרת על הקליק המידי שנוצר ביניהם ליפו "בדומה לאיטליה שממנה הגענו, יפו מלאת היסטוריה. היא אותנטית, אמיתית, בלי ברזל ובטון, ככה שבאופן אוטומטי הרגשנו מיד שאנחנו בבית".

אולם, לצערם של בני הזוג, התחושה הפסטורלית של יפו התערערה במשך השנים כשדניאל נאלץ להילחם למען עתיד הנמל, להיאבק למען אמני נחלת בנימין ולצאת בקרב אבוד על חייו, הקרב היחיד שהכניע אותו באכזריותו. 

הדניאלים הגיעו לשוק נחלת בנימין כשנה לאחר היווסדו ודניאל הכריזמטי הפך ליו"ר עמותת האמנים של הנחלה והיה מהראשונים שפתחו שם דוכן של צעצועי עץ. "אחד המאבקים שדניאל הנהיג למען אמני הנחלה היה כנגד חדירתה של תעשיית המתנות המיובאות והזולות שאינן עבודות יד. 

זה ממש משגע אותי שאנשים לא קולטים שעבודת יד אמיתית נעלמת לה לאט לאט מהעולם ולכן חייבים להמציא חוקים כדי לשמור עליה", אומרת דניאלה בכאב רב ומדגישה כי היא עובדת לעתים ימים רבים ורצופים על יצירה אחת. "כמעט שאין לי זמן לחברים וקפה, זה גם לא ממש מעניין אותי. אני ודניאל תמיד עסקנו באמנות ובצעצועים שלנו וזו גם הסיבה שלא היה פלאפון. מי שרוצה להשיג אותנו, יודע שאנחנו בסירה או בסטודיו או בנחלת בנימין".

 

בשנת 2002 רכשו יוזמת הנדל"ן העשירה רות שפייזר ובן זוגה המיליונר בתים היסטוריים  בנחלת בנימין ותכננו להפוך את האזור לאתר יוקרתי של מגורים, מלונאות וקניות. עיריית תל אביב תמכה בהם והאמנים ובראשם דניאל יופה, חששו שאם תכנית זו תתממש, אז פעילותם תיפסק ומקור פרנסתם העיקרי ייפגע. מאבקו של דניאל נגד המיזם הצליח והמיזם התנדף לו משמי הנחלה. 

בנוסף לכך, דניאל אף לקח חלק במאבק עיקש ועקבי למען הדייגים בנמל יפו במטרה למנוע את הפרטת הנמל והעברתו לגוף פרטי שהונהג על ידי אורי שרון, ראש ועד הדייגים.

עד ליום מותו הבלתי צפוי, עבד דניאל בבניית צעצועים, נלחם למען הציבור ואף התחייב לתרום את גופו למדע, כדי שיוכל לסייע לרפואה. ב-25 במאי, לאחר שנה בה נמצאה גופתו באוניברסיטת תל אביב לצורך מחקר, אמור להתרחש טקס הקבורה שלו, כשהוא יוטמן אחר כבוד בלב ים, המקום ששימש לו כבית וכמקור השראה ושלווה.