בערך בחצות הרגשתי מבואס.
תכננתי שלא אהיה מבואס. אחרי הכל, כשאתה מפסיד 2-1 במשחק הראשון ורואה פערי כוחות, שרק התוצאה הסופית יוצרת עניין סביב הגומלין, אתה מכין את עצמך רק למקרה של שמחה, לא למקרה של עצב. זה משהו שאתה לומד לעבוד עליו.
אין לי שום כוונה – אתה אומר לעצמך – לתת לעולם את התענוג הזה לראות אותי עצוב.
אין לי שום סיבה להיות עצוב, כי מה שעברנו בחודשיים האחרונים במכבי קביליו יפו, לא עברתי כאוהד הקבוצה מעולם, כולל בגלגול הקודם.
שרתי והרעתי שוב ושוב לשחקנים שעד לרגע האחרון האמינו וניסו לעשות מהפך, שלא עזבו את המשחק הזה לרגע וכבשו שער שיוויון גם בתוספת של התוספת, כי את מכבי יפו לא מנצחים פעמיים בשבוע.
בערך בחצות הרגשתי מבואס, כי התחלתי להתגעגע. לא עברה שעה ופשוט הרגשתי קרוע מזה שלא אראה את הקבוצה הזו השבוע, ומי יודע אם אראה את הקבוצה הזו – לא סתם קבוצה שתישא את הסמל של מכבי קביליו יפו על החזה – אלא את הקבוצה הזו ממש. מי יודע, שאלתי את עצמי, אם אראה אותה עוד לעולם.
יש להפעיל רמקולים וללחוץ על החץ
אני כל כך גאה במה שקרה פה בשבועות האחרונים שהמחשבה שזה נגמר הורסת אותי.
המשפחתיות שבנו פה אלי קאליש ואילן אלפסי, המקצוענות שהשרישה ההנהלה והמנהלה והצוות המקצועי, ההתבגרות המדהימה של הקהל וההתגייסות המרגשת שלו לכל דבר ועניין (בחור בשם שלו אלמוג גייס אנשים להסעה לאילת באמצע שבוע בתוך שעה) והכי חשוב: העונג הצרוף שהעניקו לנו השחקנים.
לא כדורגל – גם את זה הם הראו – האופי, האנושיות, אפילו המילה הפלמ"חניקית – הרעות.
אלה בדיוק הרגעים שבהם מתנגנת באוזן האמירה של בר כהן, האב הרוחני של המיזם הזה, לאחר משחק העליה בבלומפילד: "מכבי יפו חיה ובועטת ונושמת. מכבי יפו לא תמות עוד לעולם".
סגרנו שלוש עונות.
תמיד התייחסנו אליהם כמקשה אחת. זה היה הטווח המינימלי שיכולנו לחזור בו לליגה הלאומית, מקום ממנו נבעטנו בחמש דקות של החתמות מסמכים.
לא עשינו נשף עליה אחרי ליגה ג' וגם לא אחרי ליגה ב', כי באמת ובתמים חשבנו שנשף עליה אמיתי יהיה רק כשנגיע ללאומית.
אומרים שיש לנו סיכוי להגיע דרך השולחן הירוק ואין צדק גדול מזה – הבקרה התקציבית תבקש מאיתנו לשוב. לנו לא היתה את הפריבילגיה לבקש ממנה להישאר. היום כן, היום אנחנו הבעלים של גורלנו.
אם נעלה כך, לא תהיה שריקת שופט ולא נעמוד ביציע ונשיר "אנחנו אוהבים אתכם".
זה יהיה באינטרנט, אולי במהדורת חדשות, חלק יגלו זאת מקריאה בעיתון וחלק רק מפה לאוזן.
המהות של המועדון החדש הזה היא תחושת החג שמלווה אותו. לעלות דרך השולחן הירוק זו לא עליה. יהיה קשה לחגוג עם כובש שער שהשם שלו הוא עופר אורליצקי.
אנחנו רוצים לעלות לליגה הלאומית עם הקבוצה הזו, בדרך שלה, בדרך שלנו. גם אם נצטרך שוב לרדת לאילת רק לארבע שעות ביום שישי.
מאת: רון עמיקם
