ליאנה, הגיבורה הספרותית שובת הלב של עידית אלנתן, המככבת בספרה "בניגוד להוראות היצרן" (הוצאת זמורה ביתן), מקטרת על יפו ורואה בבחירה לגור ביפו ברירת מחדל. היא סובלת מהלכלוך, הרעש, הסירחון, השיפוצים ובכלל מעצם העובדה שחיים סביבה בני אדם שהיא נאלצת להתחכך בהם.

בניגוד לגיבורה שיצרה, מרגישה אלנתן ששלוש השנים האחרונות בהן היא מתגוררת ביפו, לא רחוק ממועדון התיאטרון, מהוות את אחת התקופות היפות בחייה, והרבה בזכות המגורים בעיר. אלנתן, שנולדה וגדלה בפתח תקווה, עובדת כמנהלת תוכן באתר תיירות וכעורכת ספרים בהוצאת זמורה ביתן. "בניגוד להוראות היצרן" הוא ספרה הראשון שנכתב ביפו, שהעניקה לה השראה גדולה.

"יפו היא אחד המקומות שהביאו לי הרבה אושר בחיי", היא מתוודה. "כשעברתי לגור כאן, החיים שלי נראו לי כמו נס. היה קיץ, כך שהייתי עובדת בבוקר, אחר כך הולכת לשחייה בים, עושה אינסוף קילומטרים ברגל בחוף, מסתובבת בעיר העתיקה, חורשת את כל יפו ברגל, מצלמת שקיעות, לומדת את המסעדות, החומוסיות, בתי הקפה והברים החדשים. הרגשתי שהחיים שלי הם חופשת חלומות אחת גדולה, שאני חיה חיים של עשירון עליון בתקציב של עשירון תחתון. עד היום, בכל פעם שאני חוזרת הביתה לאורך החוף ורואה את הצללית של יפו מרחוק, הלב שלי מתרחב ובא לי לחבק אותה מאהבה".

"אפשר לומר שאני די חייבת ליפו את ספר הביכורים שלי. יפו כל כך מעניינת, קורים בה כל כך הרבה דברים, אני כל הזמן שומעת קולות חדשים, מריחה ריחות אחרים, רואה מראות שלא חלמתי לראות, מוצאת את עצמי בשיחות שאין סיכוי שהיה יוצא לי לנהל במקומות אחרים, והכול לטוב ולרע. יפו יכולה להוציא אותי מהדעת במקומות הלא טובים שלה, ויש כאלה לא מעט. אני כל הזמן נדהמת מכמה שהיא נפלאה וכמה שהיא איומה, כמה שהיא יוון וכמה שהיא הודו, והשילוב הזה מרתק. 

וכמובן, כשהדו-קיום פה כל כך נוכח אבל כל כך עדין, כשהיחסים בין יהודים לערבים נראים נורמליים ונכונים כל כך, אבל מתחת לפני השטח הכול רוחש וגועש – ולפעמים גם לא רק מתחת לפני השטח – זה מוסיף לעניין במקום הזה. אין פה רגע דל. מהרגע שעברתי לכאן היה לי כל כך הרבה מה להגיד עליה, שהיה לי ברור שאני צריכה לכתוב על זה".

 

אם הייתי שואלת את ליאנה, גיבורת הספר, איך השפיעו המגורים ביפו על חייה, קרוב לוודאי שהייתה עונה תשובה שונה לגמרי למרות כמה נקודות הדמיון ביניהן. שתיהן כאמור, גרות ביפו, שתיהן עובדות עם טקסטים ומילים, שתיהן מחפשות אהבה, שתיהן אינטליגנטיות מאוד ונראות נהדר. אבל בכך כנראה, מסתכם הדמיון.

"מקורות הדמיון בינינו הן כלי עבודה עבורי," אומרת אלנתן. "השתמשתי במה שאני מכירה כדי ליצור משהו חדש, לא כדי לספר על עצמי. לליאנה יש נתוני פתיחה מצוינים, אבל היא לא יודעת איך להתנהל במערכות יחסים, היא לא עושה את הבחירות הנכונות. האופן שבו היא מתנהלת בחיים שונה מאוד ממני. הקול שלה הוא קול שאפשר לעשות איתו הרבה דברים- להצחיק, להביא אמירות ביקורתיות, מחשבות מעניינות. לא רציתי לספר שוב על אותה רווקה מוכרת מספרות הרווקות שכולנו מכירים, מדליקה, מגניבה, שהכול אצלה בסדר. רציתי לספר על רווקה אחרת, רווקה עם בעיות, זה הסיפור שרציתי לספר, זאת רווקות. רווקות זה דבר קשה".

 "אני אישית מרגישה פה בטוחה מאוד. כשרק עברתי לגור פה קצת פחדתי. הרחוב שלי היה נורא חשוך, עדיין לא גרו בו הרבה אנשים, והיו המון הומלסים ונרקומנים כמו שמתואר בספר. אבל זה עבר לי מהר מאוד, כי כשאני מרגישה בבית, אני אף פעם לא מפחדת. אז פה ושם היו פורצים למכוניות, לי אישית קצת ברדקו את האוטו כמה פעמים, וביום שעברתי לגור פה נרקומן דפק לי על הדלת ושאל איפה מקבלים אדולן. אבל זה מזמן מאחורי. היום זה אחרת לגמרי. הכול משופץ, שמו תאורה טובה, ובכל מקרה, מבחינתי הכול חוויה.  להיות לבד, יש בזה תחושה של חופש. אני עושה מה שאני רוצה. אין הרבה חוקים. לצערי זה משהו קצת ממכר. אבל אני תמיד אחפש אהבה, תמיד ארצה שמישהו יאהב אותי".

 

"בניגוד להוראות היצרן" מכיל בתוכו, פרט לסיפור הפרטי של ליאנה, גם את סיפורה של יפו על מרקמה הפוליטי חברתי. זה נעשה באופן מרומז ומשתלב היטב בעלילה הסוחפת של הספר.

"לא הבעתי שום עמדה פוליטית," אומרת אלנתן. "רציתי להביא את הכול, את כל מה שקורה בעיר הזאת. יש בעיות שהן מעבר לכמה מגניב לגור בעיר מעורבת. הייתי רוצה לגור ביפו כל החיים, אבל אני חשדנית. אני שואלת את עצמי על מה בעצם מתבססים המגורים המשותפים כאן. כל דבר יכול להבעיר את מה שקורה כאן ובאמת בכל פעם שיש אירוע פוליטי, מרגישים את זה. אני רואה את זה בפנים של אנשים. מרגישים את המתח הזה. זה אמנם סיפור רווקות, אבל רציתי להביא גם את הצד הזה, זה חלק מהמגורים ביפו".

"כשהייתי קטנה היה לי נורא דחוף לכתוב ולהיות סופרת. בגיל חמש כבר כתבתי וקראתי. עם השנים זה הלך ונעלם לגמרי, כבר לא חשבתי שאני טובה בזה. בתור עורכת כל השנים האלה הערצתי את הכותבים. כשעבדתי כעורכת בנשיונל ג'יאוגרפיק, נסעתי לכל מיני מקומות בעולם והתחלתי לכתוב עליהם וזה חזר אליי. התחלתי לכתוב תסריטים והגעתי נורא מהר למפיקים שרצו להפיק אותם, אבל זו תעשייה איטית וכבדה. החלטתי לכתוב ספר כי זה היה נראה לי מהיר יותר ובר מימוש, ובאמת כתבתי אותו די מהר".

" כרגע אני קצת מסוחררת מכל מה שקורה. חשוב לי לא לחזור על עצמי ואני רוצה לחפש את הקול החדש. אני לא בטוחה מה אני רוצה להגיד עכשיו ואיך אני רוצה להגיד את זה, אני כנראה צריכה קצת זמן, אבל ברור לי שזה לא משהו חד-פעמי. אני רוצה לכתוב עוד ולהוציא עוד ספרים".