באביב הקודם עברתי לגור בבניין מעורב – ערבי-יהודי – ביפו, פליטה של שכר הדירה האסטרונומי בתל-אביב. תמורת סכום הנמוך ביותר מאלף שקל מזה ששילמתי עבור הדירה הקודמת שלי בתל-אביב (חור עלוב ברחוב רועש), שכרתי ביפו דירה גדולה בהרבה – עם מרפסת מוצלת תחת עץ ובריזה מהים.
שוק הפשפשים נמצא במרחק שתי דקות, חנויות האוכל בסביבה מעולות ויש כמה גלריות נהדרות לאמנות, למטה בנמל המחודש.

כשהלכתי לחתום על החוזה אצל בעל-הבית החדש שלי – גבר אשכנזי, חילוני ומבוגר, שנולד בתל-אביב לפני יותר מ-70 שנה – הוא שאל אותי, למה בכלל רציתי לעבור לשם.
שאלה מוזרה, חשבתי לעצמי. האם הוא סבור שהדירה שהוא משכיר היא לא מקום ראוי למגורים?
כיוון שהשיקולים הכספיים שלי לא היו מעניינו, סיפרתי לו שרציתי לגור קרוב יותר לים ושיש לי חברים ביפו.
חברים יהודים?" הוא שאל.
"כן," עניתי. "יהודים."
הוא הסתכל עלי בעין בוחנת ואמר: "טוב שצעירים משכילים כמוך עוברים ליפו."
"למה?" שאלתי.
"כדי שהערבים לא ישלטו ביפו," הוא ענה.

מאוחר יותר שמעתי מיוסי, ראש הוועד בבניין שאליו עברתי, כי בעל-הבית שלי לקח אותו הצידה ונשבע לו שהוא לעולם לא ישכיר דירה לערבים.
 "בעל הבית שלך חשב שאני גזען בדיוק כמוהו," אמר לי יוסי, חבר בהנהלה של ארגון שמאל, התומך בהפיכת ישראל למדינה דו-לאומית – לערבים ויהודים.
חודש לאחר מכן, בזמן ששהיתי בחו"ל, הגיע בעל-הבית והצמיד מזוזה למסגרת הדלת שלי – מבלי לקבל את אישורי. ברור שהיה לו חשוב כי אנשים יידעו שמדובר ב"דירה יהודית".

לא חברה של הדילר
במקביל, חברים מתל-אביב שהיו מבקרים אצלי התנהגו בצורה מוזרה.
בעוד הם בוהים בעצבנות בקליגרפיה מוסלמית (ה"שהאדה" – הצהרת האמונה) שמעטרת את הדלת השכנה לשלי, הם שאלו אם אני מרגישה בטוחה לגור בבניין הזה.
"האם את מדברת עם השכנים שלך?" הם שאלו.
"ברור שאני מדברת עם השכנים שלי!" עניתי בכעס.

 וזו האמת.
סמירה, שעובדת בחומוסיה, מאכילה אותי עוגיות וחיוכים עדינים; ולחליל, מכונאי רכב, תמיד יש איזה בן-דוד שיכול לתקן כל דבר שנשבר.
אני אפילו מדברת עם עאבד, הדילר שגר בקומת הקרקע, למרות שרק לעיתים רחוקות הוא עונה לי.
אבל למרות השיחות עם השכנים, אנחנו לא נעשים חברים, והסיבות לכך הן מעמדיות – הסוגיה הפוליטית השנייה ההיא. כשחברי עיסא – פלסטיני-ישראלי קתולי, שדובר שלוש שפות ולומד לתואר שני באוניברסיטת תל אביב – בא לבקר אותי, הוא צחק ואמר: "אין ספק שבחרת להיות בוהמיינית אמיתית."
הוא הרי לא היה מעלה על דעתו לגור בבניין המלוכלך והלא-משופץ שלי, על דייריו בני מעמד הפועלים.

רק אחרי שעברתי ליפו גיליתי: באופן כללי, ערבים ממעמד בינוני-גבוה, בעלי מקצועות חופשיים (אקדמיה, עריכת-דין, עיתונות, רפואה) לא גרים כאן.
להוציא קבוצה קטנה שמתגודדת ב"קפה יאפא", הפלסטינים-הישראליים המשכילים חיים בנווה-שלום, נצרת, חיפה ורמלה.
ערביי יפו הם ברובם עניים, אפילו עניים מאוד, וכמו שאמר לי עיתונאי מנצרת, הם מנותקים במידה רבה משאר הערבים במדינת ישראל. אין חנויות ספרים בערבית ביפו; אין קולנוע שמקרין סרטים בערבית; אין אירועי תרבות ערביים משמעותיים; וגם אין תחנת רדיו מקומית דוברת ערבית.

בין עג'מי לגל"צ
לאחרונה, יהודים שקשורים לימין החלו לעבור ליפו מתוך כוונה מוצהרת "לייהד" אותה.
תלמידי ישיבה לומדים כאן שנה – בין סיום התיכון לבין השירות הצבאי, ואילו הבנות עושות את השירות הלאומי שלהן בתיכון המקומי, מלמדות יהדות בבית ספר ש-45% מן התלמידים בו הם ערבים.

בימי שבת הם מקיימים הפגנות קולניות ופרובוקטיביות, מנופפים בדגל ישראל, שרים שירים לאומניים ורוקדים במעגל ברחובות. לפני מספר חודשים, קבוצה גדולה מתוכם התגודדה מול מסגד בשדרות ירושלים, בדיוק כשהסתיימה במקום תפילת הערב. הם צעקו סיסמאות, בהן, כך לדברי עדי ראייה – "מוחמד הוא חזיר".
המשטרה נאלצה להפריד בין בני-נוער יהודים וערבים, ופעיל קהילתי אחד ציין שהתקרית יכולה הייתה להסתיים בקלות בטבח.

במידה מסוימת, יפו הפכה את המחשבה שלי לרדיקלית יותר.
אני חושבת על פוליטיקה כשאני צועדת בשכונת עג'מי, היכן שיהודים גרים בבתים חדשים בשווי מיליוני דולרים עם חנייה תת-קרקעית, שניבנו בסמוך לשכונת עוני שבה גרים ערבים;
אני חושבת על זה כשאני מסתכלת על בית הקברות המוסלמי ההרוס, שנמצא ליד, בסמוך למרכז פרס לשלום שנבנה לאחרונה;
ואני חושבת על זה כשאני מבחינה כי הרחוב שליד תחנת גלי-צה"ל ברחוב יהודה הימית, רוצף כולו מחדש בתוך חודשיים, בזמן שהרחוב הסמוך, שבו מתגוררים בעיקר ערבים, נשאר חפור והפוך במשך תשעה חודשים;
אני חושבת על זה כשאני רואה יס"מניקים מסתובבים ביפו ועוצרים בצורה רנדומלית תושבים ערבים ודורשים מהם להראות תעודות זהות.

אני חיה ביפו, למרות כל הבעיות. הדבר היחיד שלא ציפיתי, הוא שארגיש כמו מתיישבת קולוניאלית, אבל כך אני מרגישה.

לבלוג של ליסה - לחצו כאן