בבירור שערכתי לאחרונה מתברר כי היא נמצאת שם לא הרבה יותר מעשר שנים, אבל תמיד נדמה לי שהיא תקועה כמו חץ בליבנו כבר נצח נצחים.

האנטנה של גאון, ככה קראנו לה.

אנטנה סלולארית, שכמו רבות מאחיותיה הצעירות, נמצאת שם ואיש לא ממש חש בקיומה, אבל כשאתה מודע לה, והיא נותרת כתורן בודד לספינה טרופה, שרידיו של היכל מפואר מרסיסיה של אימפריה, אתה חש בהוד עליבותה למרחקים.

יפו היא שריד לקוממיות.

כיבושה היה אות לנצחיותה של תל-אביב. יפו הפכה לעיר שמאחרי המקף וכלבו שלום הסתיר אותה מהצפון הצפונבוני שהתפתח עד צומת גלילות.

יפו נותרה כפי שהיא: קבר שייח לצד בית טמפלרי ובתי רכבת על שלוש קומות וחצר פנימית סבוכה ביבלית שמעדר לא ראה אותה זה שנים.

האנטנה הזו עומדת במקום בו שכן פעם מגרש הפחים המיתולוגי של מכבי יפו, קבוצה שהוקמה על ידי העדה הבולגרית, שהתמזל לה מזלה להגיע לחופי הארץ בעיצומה של מלחמת השחרור ובטרם עידן המעברות.

עולי בולגריה נשלחו למלא את בתי הערבים העזובים וכשהסתיימה העלייה השתרעה ההגירה הבולגרית עד ללוד.

מאז הפלשתים לא זכורה פלישה שכזו. מגרש הפחים נכבש חיש מהר ובפינת מה שקרוי היום רחובות עזה ובאר-שבע נוצק מגרש הפחים, שעל חורבותיו הוקם באמצע שנות השבעים אצטדיון 'גאון' הי"ד, שנחרב תחת דחפורי אגף הנכסים לפני שנתיים.

על יסודותיו מיהרה העיריה להציב מדשאה נטולת צל שעצי הפיקוס, שתופסים שדרה צדדית בה, טרם צימחו.

המדשאה היא מזמן עשבייה - זו של פינת רחוב אוסישקין מטופחת הרבה יותר - אבל מרגבי האדמה זועקת העלייה הבולגרית את זעקתה האילמת.

הבולגרים הם פרקטים, חסכמים. הכותל המערבי שנותר מהחורבות שעדיין ערומות לצידי הפארק הערירי, היא אותה אנטנה שניטעה מאחרי החומה הדרומית של 'גאון' והזדקפה עם הסתלקותו של האצטדיון, עדות תמירה וכעורה לאותות הקידמה.

תחילה נאחזה בה 'סלקום', אחר-כך לפי המסמכים הצטרפה אליה 'פרטנר'.

2000 דולר בחודש סיפקו הזכיינים לבעלי הקרקע, 25 אלף דולר בשנה, מיליון שקלים לפחות מאז כינונה המעכיר.

היא נזקרת שם היום בין עזה לבאר-שבע, מוקפת קרוואנים מתוחזקים היטב. עומדת שם ומשקיפה על מה שהיה פעם חלק מנוף ילדותינו. רבים התפרנסו ממנה, אך תחילתה היא חורבננו.

כשהוקמה מכבי קביליו יפו, בתה היפה והחורגת של מכבי יפו, כאילו נטעה האנטנה סביבה שומרים חמדנים, שמא תידרש אליה הגישה. אבל מכבי קביליו יפו הוקמה כדי להחזיר לאוהדיה את סופי השבוע, לא כדי להחזיר לתולעים את פרי עץ הדעת.

היא עומדת שם, מסתירה את קימורי המרפסת הטמפלרית שמאחריה, מזקיפה חזה למול תלאותיה החינניות של יפו, ולפעמים נדמה לי שהיא פותחת את הרוכסן שלה ומטילה את מימיה אל הדשא המצהיב, שהיה פעם עולם ומלואו והיום הוא חדר המתנה לפרוייקט נדל"ני.
עשר שנים, אולי קצת יותר, היא איתנו.

היא עוד תקבור את כולנו.

האנטנה של גאון.

*פורסם לראשונה במסגרת פרוייקט "הפינה שלי" של רשת מקומוני מעריב