ביום שלישי שעבר נפטר הילד נאג'י בן התשע, בעת שעשה את דרכו מבית ספרו לביתו. "הרגו לי אותו. הוא מת סתם. פשוט סתם", אומרת אמו אינתיסאר אל עביד. "שלחתי פרח והוא חזר מת. אני גמורה. אין לי חיים".

נאג'י, שסבל ממחלת ניוון שרירים ומבעיות בדרכי הנשימה, התגורר ביפו ולמד בבית הספר און ברמות צהלה. באותו בוקר לקחה אותו אל ההסעה אחותו ניבין ובדרך אמר לה כי הוא מרגיש שהוא הולך למות וביקש כי אמו לא תבכה עליו.

האם מספרת כי בסמוך לשעה 13:30 יצא רכב ההסעה מבית הספר לכיוון הבית. כשהרכב הגיע לכיכר וולפסון צנח נאג'י מהכיסא שלו ונפל. המטפלת החזירה אותו לכיסא והבחינה שמשהו אינו כשורה. היא ביקשה מהנהג לקחת את הילד לבית החולים, אבל הוא המשיך בדרכו והחזיר את הילד הביתה.

"כשהרכב הגיע נאג'י ישב בתוכו ושמענו את המטפלת צועקת 'נאג'י, נאג'י'. הוא לא נשם והנהג לא עשה כלום. כששמעתי את הצעקות רצתי החוצה. היא משכה אותי ביד, אבל הצלחתי לעלות לרכב וראיתי את נאג'י יושב בכיסא והמכונה שעוזרת לו לנשום מצפצפת. ידעתי שאם היא מצפצפת הוא לא נושם. הכנסנו אותו הביתה, הטענו את המכונה וניסינו להנשים אותו. הוא לא הגיב. הזמנו אמבולנס והפרמדיקים המשיכו לטפל בו. שאלתי אותם אם יש לו דופק, והם אמרו שהדופק חלש ופינו אותו לבית החולים", משחזרת האם.

לאחר ניסיון החייאה שנמשך כרבע שעה נקבע מותו. בשלב זה האם איבדה את הכרתה והתעלפה סמוך למיטת בנה בבית החולים. אחרי שטופלה שבה לביתה ובהמשך נאג'י הובא לקבורה.

זו הטרגדיה השנייה שהאם חווה. לפני ארבע שנים וחצי איבדה אל עביד את בנה נאדר בן השנתיים, שסבל אף הוא מניוון שרירים.  

האם סבורה כי רשלנות מטפליו הביאה למותו. "עד עכשיו אני לא מבינה למה לא לקחו אותו ישר לבית החולים. ראו שהוא לא נושם, שמעו שהמכונה מצפצפת, ראו שהוא לא עונה, שהוא לא מגיב, למה הביאו אותו הביתה ולא לבית החולים?"

במשך תקופה ארוכה ניהלה אל עביד מאבק ברשויות, עד שהסכימו לקלוט את בנה במערכת החינוך. בסיועו של חבר המועצה אחמד משהראוי ממרצ היא פנתה למשרד החינוך והתעקשה לשלבו במערכת למרות מגבלותיו. בסופו של דבר הוא התקבל לבית הספר און.

ביום רביעי השבוע הגישה האם תלונה במשטרה בבקשה לחקור חשד לרשלנות.

משהראוי: "מאוד עצוב ומצער לראות שכל המאמצים שנעשו למען הילד נאג'י ירדו לטמיון בגלל בעיית תקשורת לכאורה בין נהג ומלווה. אני מעריך שאם הנהג היה ממשיך בנסיעתו ישירות לבית החולים נאג'י היה בינינו היום. מי שהכיר אותו לא יכול היה שלא ליפול בשבי החיוך התמידי והמיוחד שהיה על פניו, למרות שהוא סבל בכל רגע מחייו הקצרים. לרגע אני חושב שאולי עדיף היה שלא הייתי נלחם להכניס אותו לבית ספר ואולי כך נאג'י היה ממשיך לחיות איתנו היום".

ממשרד החינוך נמסר כי הנושא נבדק על ידי מחלקת ההסעות של העירייה.