יפו - עיר של דו קיום?
פנים רבות לה להיסטוריה. זהו המסר שעלה מסיור שנערך ביפו בחג החנוכה כחלק מיום עיון על העיר מטעם מוסד המחקר וההדרכה יד בן צבי. 

יום העיון תחת הכותרת "יפו עיר של דו קיום?!" נפתח עם סיור חוויתי ביפו. לאחר מכן הוזמנו המשתתפים להרצאות בנושא קיום משותף, יחסי יהודים וערבים במאה העשרים ו"יפו זה לא רק עג'מי".

 

הצטרפתי לסיור בהדרכתו של סמי אבו שחדה. שחדה, דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב השוקד על מחקר בנושא "יפו כמרכז תרבות בתקופת המנדאט הבריטי".

אבו שחדה הוא גם חבר במועצת העיר תל אביב יפו ברשימת יאפא ופעיל חברתי ופוליטי. 

בתחילת הסיור שחאדה מכריז שאין לו כוונה להתווכח עם אף אחד ומבחינתו כל מי שמתנגד לו צודק. בהמשך הוא מודיע למסיירים היהודים שהסיור אולי לא יהיה עבורם קל לעיכול כי הם רגילים לנרטיבים אחרים. הקבוצה היהודית ברובה דווקא משתפת פעולה למרות שלעיתים לא קל לשמוע את המילה "כיבוש" בכל פעם שמוזכרת הקמת מדינת ישראל ב-48.

 

שחאדה מוביל אותנו ברחובותיה של יפו מרחוב יפת, דרך הנמל, העיר העתיקה ולבסוף עג'מי ותוך כדי כך מספר לנו כהיסטוריון גרסאות שונות של סיפורה של העיר שחיה ונושמת כבר אלפי שנים.

 

על עובדה אחת הקשורה ליפו אין עוררין: יפו היא אחת הערים העתיקות ביותר בעולם והיא מוזכרת בפירמידות ובמקורות יוונים ופרסיים עתיקים. הרבה לפני הסכסוך הישראלי פלסטיני יפו הייתה עיר התחומה בעיקר במה שאנו מכירים כיום כעיר העתיקה.

בנקודה זו מתאים שחאדה את דבריו לחג החנוכה ומספר על נס שקרה בין חומות העיר. למרות הקרבה לים ולמימיו המלוחים, בתוך העיר העתיקה בכל מקום שהתושבים חפרו התגלו מים מתוקים. אם נוסיף לכך את מזג האוויר הטוב, האדמות המקיפות אותה הראויות לחקלאות וקירבה לנמל המאפשר מסחר ודיג נגלה מדוע שרדה העיר זמן כה רב.

 

כאשר אנו נחשפים להיסטוריה המתעדת את יפו עלינו לשאול מי כתב את ההיסטוריה. ישנן שתי גישות בולטות והן כמובן הגישה הציונית והגישה הפלסטינית שגם הן מחולקות בתוכן לגרסאות שונות. מאז 48 יפו השתנתה מאד וכך גם הנרטיב השולט בה. יעידו על כך למשל השינויים בשמות הרחוב. כך למשל רחוב יהודה הימית היה פעם רחוב המלך פייסל שנקרא על שם מלך עירק שביקר בעיר בתקופת המנדאט הבריטי.

 

למעשה מי שקבע את גבולותיה של ארץ ישראל כפי שאנו מכירים אותה ונלחמים עליה אינם הפלסטינים וגם לא היהודים אלא דווקא הצרפתים והבריטים. אלו חילקו את המפה לפי אינטרסים מערביים ואת התוצאה של חלוקה זו אנו מרגישים עד היום.  לאורך ההיסטוריה יפו ידעה כובשים רבים ובכל פעם השתנה מעמדה בהתאם ליחס הכובש אליה. כובש שראה בה עיר נמל חשובה פיתח אותה, כובש שהתרכז ביחסים במזרח התיכון ולא היה זקוק לנמל הזניח את העיר. 

הויכוח על דמותה של יפו מתערב גם בסמל שאיתו הייתה מזוהה יפו יותר מכל למשך המאה ה-19 ורוב המאה העשרים: התפוזים. הציונים והפלסטינים מבקשים לקחת לעצמם קרדיט על פיתוח זן התפוזים המיוחד ליפו שהתאפיין בקליפה קשה המאפשרת את ייצוא התפוזים למרחק רב. אך למעשה היו אלו דווקא הטמפלרים הגרמנים שתרמו יותר מכל להתפתחות הזן וענף התפוזים בארץ עד להיקף של ארבעה חמישה מליון ארגזים בשנה בין השנים 1934 ו-1935.

 

ליד פרויקט אנדרומדה שחאדה עוצר וקופץ להווה. הפרויקט הוא אחד מתוך 15 פרויקטים שהמטרה העומדת מאחוריהם היא להכניס אוכלוסיה חזקה (מילה אחרת למעמד גבוה) לאזורים של אוכלוסיה חלשה מתוך תפיסה שהעשירים ישקיעו בעניים וישפרו את מצבם. 

בפועל התפיסה הזו לא מוכיחה את עצמה. 
העניים לא מועסקים על ידי העשירים ש"דורשים תואר שני בפסיכולוגיה כדי לעשות בייבי סיטר לכלב" לדברי שחאדה ואינם פונים לבעלי מקצוע כמו מוסכים באזור אלא לחברות ממותגות וגדולות.   "הבעיה היא שהפוליטיקאים והמתכננים מגיעים בעצמם ממעמד בינוני גבוה ולכן אינם מסוגלים להבין מהו עוני" קובע שחאדה.  כתגובת שרשרת מחירי הבתים ליד הפרויקטים עולים גם הם והדבר יוצר ניכור נוסף מצד האוכלוסייה המקומית שכבר לא יכולה להרשות לעצמה מגורים בעיר. 

 

הסיור מסתיים עם התייחסות לאקטואליה במסע לרחובותיה של עג'מי. במשך שנים הייתה השכונה מאופיינת באוכלוסיה ערבית, השרידים שנשארו מ-120,000 ערבים שגרו באזור עד למלחמת העצמאות ב1948. לאחר הקמת המדינה בזכות חוק נכסי נפקדים נכסה לעצמה ישראל חלקים גדולים מהרכוש הערבי. המדינה גם שיכנה באותה תקופה עולים יהודים חדשים בסמוך ולעיתים ביחד עם משפחות ערביות מה שהגביר את המתיחות משני הצדדים. הגברים הערבים שהתגוררו בעג'מי הגיבו במה ששחאדה מכנה "דיכאון קליני" וחלקם התמכר לסמים ולאלכוהול ועסק בפשיעה. עג'מי הפכה לשכונת עוני וסבלה מהזנחה. 

כיום כשעג'מי היא שכונת מגורים מבוקשת המדינה מערימה קשיים על התושבים בדמות הדיור המוגן. רבים מהתושבים הם שוכני הדיור המוגן ולכן גרים בדירות שחלקן בבעלות המדינה. לתושבים אלו אין יכולת לשפץ או להוריש לילדיהם את הדירות והמדינה דוחפת אותם למכור את חלקם בדירות כדי להקדיש את האזורים הללו לפרויקטים של בניה חדשה. אוכלוסיה יהודית חזקה נכנסת לאזור ובין שתי האוכלוסיות נוצרות מתיחויות כמו למשל סביב קריאות המואזין במסגדים.

 

התכנון העירוני לדברי שחאדה לא לוקח בחשבון את האינטרסים והתרבות של האוכלוסייה המקומית. כך למשל בפארק מדרון יפו יש איסור בחלקים נרחבים על הדלקת אש בעוד שעבור האוכלוסייה הערבית פארקים משמשים בעיקר לעשיית מאכלים על האש ולחגיגות סביבם. הדיירים החדשים מטיילים בפארק עם הכלבים, מוקד לחיכוך מול האוכלוסייה המוסלמית שהמגע עם הכלבים אסור לה.

 

אבל הגרוע מכל הוא כנראה העובדה שכל אחד מהתושבים שולח את ילדיו למקום אחר להתחנך בו. התושבים היהודים שולחים את ילדיהם להתחנך בבתי הספר של הצפון והילדים לא נחשפים לאוכלוסיה המקומית ולא מכירים אותה.  כך בסופו של דבר גרות זו לצד זו שתי אוכלוסיות מנותקות. כמו הגרסאות השונות של ההיסטוריה, גם הן מתרחקות יותר זו מזו במקום להיפגש וליצור גרסא אחת משותפת ואולי נכונה יותר.