הנושא שברצוני לעלות הפעם הוא העדר הכבוד בתקשורת הבין אישית.
רובנו קמים בבוקר, מוטרדים ועסוקים כל אחד בדאגותיו. חריג לפגוש נהג בכביש שנוהג רגוע ונותן באדיבותו זכות קדימה, או עוצר במרחק רב ממעבר חצייה על מנת לתת לכל הולך רגל לעבור בניחותא, או אמירת שלום ובוקר טוב אדיבה לחברים בעבודה, וסתם לאנשים שאנחנו פוגשים באקראי.

בדרך כלל נפגוש אנשים בתור לבנק או לדואר, או בקופת חולים בהמתנה לרופא, ואז אין שום בעיה לתקשורת: כולם מקטרים, אחד על הפרוסטטה שמציקה בעיקר בלילה, אחד על הלב שדופק ומאיץ, אחד על הפקידה שלא הבינה, כולם מקטרים ולא בדיוק מקשיבים אחד לרעהו.

הבעיה צורמת עוד יותר  מאז עידן האינטרנט.
הכל נגיש ופשוט, לכל אחד יש צורך להגיב, אבל לא לכל אחד יש דיעה, ופה מתחילה הבעיה: הצורך להגיב ולא הצורך בתקשורת והבנה.

כשיושב בעל טור ומשקיע במחשבה ורעיון שברצונו להעביר לקוראים, הוא בוחר את המילים, הוא בונה את המאמר בצורה שתהיה קריאה ומובנת וחושף את עצמו ודעותיו לקהל הרחב.

ואז - ברגע - מתחיל להגיע מבול של משפטי התלהמות ללא תגובה, תגובה מיידית של חצי דקה ללא מחשבה, שבה כל אחד חושב שזכותו לשגר כמה שיותר מילים של העלבה ופגיעה בכותב הטור.
לא בשביל זה הומצאה הטכניקה לדיאלוג עם הקוראים!
כמובן שכל אחד יעשה כרצונו, אך אל נתפלא שהשיח יהיה כל כך שיטחי ובעלי הטור יחשבו אם לפרסם מאמרים עמוקים מעבר למבט קרוב כל כך.

כל הזמן אני שומעת קול בתוכי שאומר לי: אם את רוצה לפרסם רעיונות עליך לפתח עור של פיל כדי להיות מוגנת מפגיעה, אך כיוון שאיני מעונינת בעור הפיל, אני רוצה להיות רגישה לכאבם של סובביי ולהתנהג באכפתיות וחמלה לכל אחד.
כל בקשתי היא לנהל שיח תרבותי שאינו מתלהם, גם אם הדעות שונות ומנוגדות - דבר מבורך לכשעצמו.
הדרך היחידה היא הדברות, מלשון דיבר, לתת למחשבות שלי ולדעות שלי מקום וכבוד הדדי.

לאחר התלבטות החלטתי לצאת לדרך ולפתוח את הטור האישי, בו אעלה נושאים המטרידים אותי או חשובים לי, אבחר את הנושא בכובד ראש, אבחר את המילים הנכונות, אבנה את הכתיבה בצורה מובנת ואחשוף את עצמי.
אשמח לנהל דיאלוג ולשמוע דעות אשר יהיו, אך בקשתי היא יחידה: בואו נדבר.