ברוב הנושאים עליהם כתבתי במדור זה היה תמיד נחמד לדווח על הישגים,על  ועל הרגשה של סיפוק, של הצלחה.

היום לשם שינוי, אני אדווח על כישלון,על חוסר הצלחה ועל הרגשה של חוסר אונים.

מזה זמן רב אני מטפל בנושא הפקק היומיומי בצומת יפת- פסטר, עת מסיימים התלמידים בבית הספר הצרפתי והאנגלי את לימודיהם.

מאות תלמידים גודשים את הצומת ברגע אחד ומסכנים את חייהם, בו בזמן שעשרות מכוניות נשארות תקועות בגלל סתימה של הצומת.

נסיעה שאמורה להמשך מספר דקות הופכת לסיוט אחד גדול, הנמשך שלושים דקות.

מה לא עשיתי, למי לא פניתי, אין ספור מכתבים, הכול כדי למנוע את הסבל מהתושבים.

התרעתי שוב ושוב בפני מפקד מרחב יפתח, זימנתי לצומת את האחראי על כל נושא התנועה בעיריית תל אביב יפו - מר משה טיומקין,כולם ראו, כולם התרשמו ותזוזה אין.

במקרה אחד, בו הודיעה המשטרה שתהיה נוכחות דאגתי אף לבוא לצלם ולדווח, כדי להראות  שאנחנו כתושבים מעריכים.

לצערי דיווחתי מכאן, והנוכחות הופסקה מכאן, מיד לאחר אותו דיווח.

כל מה שביקשתי בשם התושבים זה ששוטר יעמוד בצומת ויכוון את התנועה.

הדגשתי שמדובר בסה"כ בחצי שעה יומית.

הבהרתי  שהבקשה היא להצבת שוטר שישתדל לא לרשום דוחות, אלא רק ימנע את סתימת הצומת. עובדה ידועה היא כי מול נוכחות משטרתית אנשים נמנעים מלעשות עבירות.

מאות מכוניות נשארות תקועות  בצומת באותה שעה, ילדים חוצים בסכנה ממשית, האם לא מגיע לנו אנו, תושבי יפו, הקצבה של שוטר אחד למשך חצי שעה אחת ביום?

האם זו בקשה כל כך גדולה?

האם אין זו מטרה ציבורית חשובה?

ראינו עשרות שוטרים, אם לא מאות, בפעולת ההריסה של בית מוסא דכה.

מדוע להריסת בית מוצאים כל כך הרבה שוטרים שבכלל לא היה צורך בהם, ולמניעת סכנה לא מוצאים?

אם אני, כנבחר ציבור, לא יכול להשפיע על מקבלי ההחלטות בהקצבה של שוטר אחד למקום כה חשוב, אז על איזה שיתוף פעולה קהילה - משטרה מדברים ?

מתי יענו לבקשה? כשיקרה אסון חס ושלום ?

התשובות, במקרה זה, לא אצלי.