בולגרים הם עם דייקן מאד, מסתבר.

הגעתי להסעת האוהדים מהאצטדיון בחולון באיחור של חמש דקות, כדי למצוא את כל הנוסעים ישובים בכיסאותיהם עם הפנים קדימה, ורק שלומי המארגן הסתובב בעצבנות עם רשימה ביד והמתין לאחרונים.

מספר דקות לאחר שהפלגנו לדרך נבחר האוהד התורן לקריאת תפילת הדרך, ראשו מכוסה בצעיף מכבי יפו וכולם עונים אחריו אמן.

היתה זו רק הראשונה בתפילות שנשאו האוהדים בדרכם הארוכה צפונה, לפגוש את עירוני קרית שמונה, מוליכת הליגה הלאומית – שתי ליגות תמימות מעל, במאבק על המקום בשמינית גמר גביע המדינה.

שיחות מלומדות ניתחו את מהלכי המשחקים הקודמים והסגל שיעלה, את שחקני הקבוצה שממול ומה החשיבות של משחק הגביע לעומת הליגה, והכל תוך קריאות רמות והנפות אצבע להדגשה, תפילות וקללות בעירבוביה.

 

התחושות לאורך הדרך נעו בין גאווה על עצם ההגעה למעמד, לבין חשש לתבוסה כואבת, שתפגע בהכנה המנטלית של השחקנים למשחק העונה ביום שישי הקרוב, מול הפועל אזור השנואה.

פה ושם מלמל מישהו: "תתארו לכם איך תהיה ההרגשה בדרך חזרה אם ננצח", אבל לא ממש חשבו שזה יקרה. באמת לא.

האווירה, למען האמת, היתה די מודאגת. סקפטית שכזו.

 

לאחר נסיעה של כשעתיים וחצי, כולל הפסקת אוכל אחת ועוד כמה עצירות חפוזות לטובת האוהדים המבוגרים מאותגרי השלפוחית, נחת האוטובוס בשעת ערב בחניון איצטדיון קרית שמונה, לקול שירת האוהדים.

 

אני ניגשתי לצלם מכר הדשא והאוהדים, כמאתיים במספר, התקבצו ביציע והחלו לשיר בהתלהבות שירי אהבה לקבוצה, מלווים ברעם תופים.

בשבע עלו שתי הקבוצות למגרש והמשחק החל בלחץ של הלבנים מקרית שמונה על הקבוצה האורחת.

לקח לשחקנים בכחול יותר מרבע שעה לקלוט שהשד אינו נורא כל כך, והתפתח משחק מאוזן למדי, כשקרית שמונה מחזיקים בכדור יותר זמן, אך אינם מצליחים לסכן באופן ממשי את שערו של גבי, האיש באדום אשר מופקד על שער מכבי יפו.

 

המשחק לא התעלה לרמה גבוהה מדי ורוב הזמן כלל לחימה ללא פשרות במרכז השדה, עם עוד כמה הזדמנויות ליד שני השערים, כולל החמצות ספורות.

אבל הקהל של שתי הקבוצות, רבותי – שם לא היתה אפילו טיפה אחת של דמיון או שמץ מחשבה על שיוויון ואיזון. או, לא ולא!

מצד אחד, הקהל המקומי ישב די מנומנם על הכסאות ולא עודד אפילו פעם אחת את הקבוצה שלו, אלא בקריאות בודדות של מעטים מדי פעם.

אולי הם חוששים להעיר את השכנים מעבר לגבול, מי יודע?

 

אבל הקהל היפואי, שגרר את עצמו את כל הדרך מהמרכז, לא פחד מאף אחד ולא שקט אפילו לרגע.

שירה מאורגנת, תופים בקצב, קריאות קצובות, שלטים, דגלים, צעיפים, כובעים, איפור... מה לא היה שם?

הרוח הגבית שקיבלו שחקני מכבי יפו לא הפסיקה לשנייה, גם כשהסתיימה המחצית בתיקו מאופס.

"מכבי יפו היא אימפריה לעולם..."

 

למחצית השנייה עלו שחקני קרית שמונה חדורי רוח קרב ותקפו גלים גלים את שערה של מכבי יפו, שלא כרעה תחת הנטל והצליחה להרחיק בקור רוח כל איום מסביבת השער.

כל הצלמים עברו ליד שער מכבי והותירו את שובל הצלם ואותי בהמתנה לשער שיפול אצל הקבוצה המארחת.

אלא שלשובל היתה נבואה: הוא חלם שיפו יבקיעו בדקה ה- 83 ואחר כך יתגוננו בבונקר עוד שבע דקות כדי לקטוף ניצחון.

ושובל צדק. כמעט.

 

בדקה ה- 79 לא יכל יותר אלוהים להתעלם מהקולות שעלו אליו מתוך המגרש, שלח את ידו וסידר בישול כדור אל ירימי, אשר מצא את עצמו מול השוער, הקשית מעליו בקטנה ושלח את השחקנים והאוהדים לחגוג את הרגע הכי מתוק והכי מרגש שהיה למכבי יפו מאז ששבה לחיים לפני כמעט שנתיים.

0-1 למכבי יפו.

היה זה רגע היסטורי לאוהדים, מתוק יותר משהעזו לצפות.

מתוק עד כאב.

נהגי מוניות בכו ביציע, גברים קשוחים נשבעו ללמוד סריגה ובלבד שתישמר התוצאה, הומופובים מושבעים התחבקו בלהט, קשישים יצאו בריקודי סמבה.

אור נהוגות זרח מעל יציע האוהדים של מכבי קביליו יפו, הסינדרלה החצופה מליגה ב'.

 

 רבע שעה לאחר מכן, הפך הספור המפתיע לחלום עם סוף טוב.

עם שריקת הסיום רצו השחקנים ליציע האוהדים ששרו להם בשיא ההתלהבות: "אוהבים אתכם, אוהבים אתכם, אוהבים אתכם".

שחקנים זינקו על הגדרות להתחבק עם הקהל, כששני הצדדים לא יודעים את נפשם מרוב אושר.

חמש דקות, עשר דקות – טקסי הריקוד הופכים למורכבים יותר, השחקנים והקהל לא מצליחים להפרד אלו מאלו, עד שלבסוף זורם הקהל החוצה, השחקנים נפנים להתמתח ולהתראיין לטלוויזיה, והאוהדים ממתינים להם ליד השערים לעוד אחד ודי לפני שנוסעים הביתה.

 

בדרך חזרה, בנסיעה הארוכה באוטובוס, עם שוך ההתלהבות וגבור העייפות, נרדמו חלק מהנוסעים עם חיוך מתוק על השפתיים, כשהפעם החלום הקרוב הוא תבוסה של אזור במשחק ביום שישי.

 

וחלומות על רבע גמר בגביע המדינה?

למה לא, רק תנו לסגור עניין עם אזור ביום שישי קודם.