ביום שלישי האחרון התקיים על כר הדשא בנווה גולן אירוע המיני מונדיאל, המאורגן על ידי מרכז פרס לשלום מידי שנה.

באירוע מתחרים כלל בתי הספר לספורט שמקים המרכז ברחבי הארץ (המורחבת...) במשחקי כדורגל.

האירוע, שמתקיים בדרך כלל בישובים בהם הוקם מרכז הספורט (למשל בקריית גת), הועתק השנה ליפו, בעקבות מעבר מרכז פרס לשלום למעונו החדש, ברחוב קדם.

 

חם מאוד ביום האירוע ואני מצטופפת תחת פיסת צל במקום עם ענבל-יוחנן הלפרט, דוברת המרכז מזה שמונה שנים.

הפרויקט קיים מזה שמונה שנים. במסגרת הפרויקט מקימה מחלקת הספורט במרכז פרס בתי ספר תאומים לספורט ושלום.

על כל בית ספר שמוקם בצד הישראלי, פותחים אחד בצד הפלסטיני.
אם פתחנו אחד בשדרות- יפתח ב'תגובה' אחד ביריחו.

כדורגל וכדורסל, עם שאיפה להתפתח לענפי ספורט נוספים.

המרכזים מוקמים עבור קהילות פריפריאליות ממעמד סוציו אקונומי נמוך ומתקבלים בנים ובנות בגילאי 6-13. 
בגיל שלוש עשרה עוברים הנערים והנערות למסגרת תחרותית.
עד היום הוקמו  שבעה עשר צמדים של בתי ספר, ולקחו בו חלק למעלה מעשרת אלפים ילדים.

 

המרכז לספורט מקיים חוג לספורט פעמיים בשבוע באזור מגוריו של התלמיד. בנוסף מקבלים הילדים עזרה בלימודים במקצועות שונים ולימוד שפה אחרת (עברית לפלסטינאים וערבית ליהודים).

אחת לחודש נפגש כל צמד בתי ספר לפעילות משותפת, וזאת לאורך כל שנת לימודים, באופן שמעודד היכרות ארוכת טווח ולא חד פעמית.

מועדון הספורט מספק לתלמידיו ציוד ספורט איכותי ומקצועי חינם (מדים ונעליים).

אחת לכמה חודשים  נפגשים כל בתי הספר לפעילות משותפת, כגון הצגות תיאטרון ועוד אירועי תרבות.  

פעילויות המרכז מסתעפות גם לחו"ל, כאשר הילדים מוזמנים לטורנירים בנל"א ברחבי העולם, למשל בספרד, שם קבוצת הכדורגל ריאל מדריד מממנת גם צמד בתי ספר, גרמניה, אוסטריה, ארה"ב ואוסטרליה.

 

"הסיכוי שילד מהפריפריה, שבא ברוב המקרים ממשפחה עם נטיות ימניות יותר, יזכה לבוא במגע עם אוכלוסיה פלסטינאית, הוא קטן ביותר, אם לא אפסי- לכן החלטנו להתמקד בחתך הסוציו אקונומי הפריפריאלי."

"היה לנו חשוב להפגיש בין ילדים משני צידי המתרס, שהסיכוי למפגש ביניהם ללא התערבות הוא אפסי.

לקחנו משהו משותף- כמו ספורט, שמהווה את הכלי להפגיש ביניהם בדלת האחורית."

"בוודאי! חלקם מדברים במסנג'ר, מזהים אחד את השני ודוברים לאט לאט את השפה של השני.

שמעי סיפור: בזמן המלחמה בעזה- 80 אחוז מהילדים  ממרכזי הספורט שלנו היו תחת איומי קאסמים ופגזים.  

ילדה ממועצה אזורית מרחבים התכתבה במסנג'ר כל זמן המלחמה עם ילדה מבית צחור, כאשר הילדה הפלסטינאית היא זו שדאגה להרגיע את הישראלית המפוחדת: "אל תדאגי, יהיה בסדר", היא כתבה לה..."

"נוצרת אינטראקציה טבעית, כי ההורים נוכחים במגרש בזמן המשחקים- אנחנו לא מארגנים להם הסחת דעת או עיסוק, במכוון- כך שהם נאלצים לשוחח ולהכיר."

"כן", היא מחייכת בגאווה "יש ילד  בן שלוש עשרה בבוגרים, שקבוצה ספרדית התעניינה בו. זה נמצא עדיין במשא ומתן."

 "אחת לשנה מקיים מרכז פרס טורניר של כלל בתי הספר שקוראים לו מיני מונדיאל, כי הילדים משחקים בקבוצות מעורבות- לא הפלסטינים נגד הישראלים..."

"כל נבחרת מייצגת כביכול מדינה וגם לבושה במדים בהתאם.

השנה, בשונה משנים קודמות- מתקיימת באירוע גם השקה של הנבחרת הישראלית של מכבי יפו, לגילאי שש עשרה.

שיא האירוע הוא משחק ראווה בין הנבחרת של מרכז פרס לשלום (המורכבת מילדים שצמחו בנבחרות הילדים והיום הם עוזרי מאמנים בפרויקט) לבין מכבי יפו, גילאי שש עשרה."

 

בין המשחקים מוזמנים הילדים שממתינים לתורם להתחרות להשתתף בפעילויות העשרה של היפ הופ וגרפיטי.  

בין משחק כדורגל לריקוד היפ הופ אני מצליחה להחליף כמה מילים עם המאמן הלאומי לשעבר, צביקה שרף, שמלווה את הפרויקט מיום הקמתו:

 "זהו אחד מהפרויקטים  הכי מבורכים שנעשים פה בארץ," הוא אומר בלהט. "הספורט הוא הגורם היחידי שמקשר בין פוליטיקה ודת. החוקים בו אחידים ושווים לכולם. 

אני מאמין שדווקא בעבודה עם ילדים תיווצר אינטגרציה שתגשר על הפערים גם בין המבוגרים.  

הפעילות במרכזים מגיעה לשיאה היום, במיני מונדיאל, כאשר לאירוע מגיעים שגרירי מדינות שונות וידוענים, כך שהאירוע מעביר מסר יפה החוצה."

"ראיתי פה הרבה ילדים מוכשרים, שניתן לקלוט אותם  בקבוצות מקצועיות. לקחנו כבר בעבר ילדים מבאר שבע ודימונה."

 

ביציעים אני פוגשת את מואייד מכפר פצאל ליד יריחו, המורה לעברית של מרכז הספורט ביריחו.

מואייד משתתף כבר 3 חודשים בפרויקט ומספר שהוא  נהנה מכל רגע. "אני מרגיש שאני עושה משהו לקראת השלום, מרגיש שעושה שינוי עם הילדים."

"אני מרגיש שינוי אצל הילדים ורצון ללמוד עברית, במיוחד אצל הבנות.

בשיעור השני ראיתי להפתעתי שהבנות למדו בקצב מרשים, את כל השיעור הראשון."

 

גם מוחמד הקטן, בן השש, וחבריו מרוצים מאוד מהפרויקט.

איך המפגש עם היהודים? אני שואלת, "אחסן" צועקים כולם.

"בהתחלה חשבנו רק לשחק כדורגל," הם מודים בביישנות, "אחר כך הבנו שאפשר לעשות עוד הרבה דברים, חוץ מכדורגל במרכז."

יש חברויות עם היהודים?

"כן, בטח" הם צועקים במקהלה בערבית (המורה מואייד משמש כמתורגמן)

 

מורד, בן 11 מחברון, שמשחק במסגרת המרכז כבר שנה, מרגיש קצת אחרת-

"יפה מאוד וכיף, אבל היהודים מוסרים כדורים רק ביניהם במשחק" הוא מודה בעצב.

חזון לחוד ומציאות לחוד-  בשטח כנראה שעדיין ייקח זמן, עד ששני הצדדים ימסרו כדור גם אחד לשני!

 

ביציע המכובדים אני פוגשת את  חאג' סמי צאדק, ראש כפר עקבה בבקעת הירדן, את מנהל בית ספר תיכון לבנים במזרח ירושלים  מר נביל עדואן ואת מר ג'מיל בראו, נציג פרס לשלום ביריחו ואחראי על המרכז לספורט במקום.

שלושתם נרגשים מאוד, הן מאירוע והן מהביקור בתחומי מדינת ישראל, בה לא ביקרו מזה עשרים שנה.

"באנו לראות איך הילדים 'שלנו' משחקים. מקווים שבקרוב גם אתם תוכלו לבקר אצלנו", אומר  חאג סמי צאדק.

"אני מאמין בכל ליבי בדבריו של יצחק רבין שהאמיןOur faith is to live together on one land  "  מוסיף באנגלית מר נביל עדואן. "תסתכלי עלי, יש לי דמעות בעיניים" הוא אומר לי עם עיניים בורקות ורעד בידיים.

 

ביציאה אני נתקלת בכוכבת לרגע, מבית היוצר של האח הגדול פוטנה, שבאה גם היא לכבד את האירוע בנוכחותה (אבל דואגת בעיקר למי נראית  רזה יותר בתמונה היא או אני...).

 

יש לנו דרך ארוכה עד לשלום ואחווה עם הפלסטינאים, אני חושבת בדרך משם, אבל אין ספק שהפעילויות במרכז פרס לשלום בכלל והמיני מונדיאל והמרכזים לספורט בפרט- הם התחלה מבטיחה.