אני זוכר משחקים מכוננים בעיקר, על פי החוויות האנתרופולוגיות שנלוות אליהן.
הבעיה היא שאני לא אנתרופולוג. אני צפונבון בדלן שעבורו עיירות פיתוח זה מונח מפא"ניקי עוד מהתקופה ששר האוצר פנחס ספיר, היה שורק במבטאו הידישאי: "סופסידיות? וואו!"
הביקור הזה בקרית מלאכי מעצים את הזעם שמטפס לאט לאט מהבטן.
יש מקומות בתל-אביב שנראים רע לא פחות, גם יפו לא נוסדה כברצלונה, אבל בחיים לא ראיתי עיר שלמה שנראית ממש רע, חצי שעה מתל-אביב |
השבוע חלפנו – המיזם ואני – בקרית מלאכי.
אני מודה, בחיים לא נסעתי בצומת קסטינה ימינה, תמיד שמאלה.
חודשים רבים מהקריירה הצבאית הקצרה שלי העברתי בנגב. קסטינה שמאלה, פלוגות ישר, בבית קמא זה הופך לנתיב אחד. ככה שיננתי תמיד.
בחיים לא פניתי בקסטינה ימינה. בקסטינה ימינה נמצאת קרית מלאכי, העיר של גילה קצב.
במפה זה נראה אשכרה. GPS רמזור שני ימינה, כיכר שלישית ימינה.
במציאות זה נראה רע.
אתה חולף על פני עיירה שנראית כמו אחרי הפצצה. יש עיירות שלמות בבוסניה שנראות ככה. הכל מתקלף, הכל מוזנח. קשה להאמין שבמדינת ישראל יש מקומות שנראים ככה, אבל לצפונבונים יכולים להיות 18 שנות לימוד ועדיין חור בהשכלה.
זו המדינה שלנו, וצורה לנו.
אלמלא טרגדיית אוטובוס הצהרים היה לנו כרמל שרוף ואפס נפגעים, אבל גם אז סדר העדיפויות הלאומי היה משום מה מעדיף עצים על פני בני אדם, והביקור הזה בקרית מלאכי מעצים את הזעם שמטפס לאט לאט מהבטן.
יש מקומות בתל-אביב שנראים רע לא פחות, גם יפו לא נוסדה כברצלונה, אבל בחיים לא ראיתי עיר שלמה שנראית ממש רע, חצי שעה מתל-אביב.
ובסוף נתיב האימה הזה נמצא המגרש בקרית מלאכי.
בונבוניירה אמיתית. משטח דשא מטופח, קרוב ל-1000 מושבים, לידו מגרש אימונים סינתטי.
אם אין לחם, תאכלו עוגות.
אין עיר, אבל יש מגרש.
המגרש הזה, שהאיר למכבי יפו פנים, עשה לי חושך בלב.
הסתכלתי על הקהל של קרית מלאכי, היו שם רבים מבני העליה האתיופית. הם נראו כבויים. תקעו להם במת בידור בסוף העיר, עוד יותר רחוק מתל-אביב, הרבה יותר רחוק מאירופה |
אני הראשון שקופץ על מוטי ששון של חולון, שהעלים את הספורט בעיר לטובת הפיכתה לעיר הילדים של ישראל, ואני הראשון שאקפוץ על מי שזה לא יהיה – מוטי מלכה לצורך העניין – ואתהה, הכיצד? אבל זה לא הוא. אם אלה התנאים, לא בטוח שייצאו מהמקום הזה מנהיגי מדינה – אני יודע, קצב משם, אבל עזבו – וראשי עירייה לא נולדים שם ישר ג'וליאני.
המגרש הזה, שהאיר למכבי יפו פנים, עשה לי חושך בלב.
הסתכלתי על הקהל של קרית מלאכי, היו שם רבים מבני העליה האתיופית. הם נראו כבויים. תקעו להם במת בידור בסוף העיר, עוד יותר רחוק מתל-אביב, הרבה יותר רחוק מאירופה.
בעוד כמה שבועות אנחנו בנתיבות.
גם שם עוד לא הייתי. יכול להיות שזה נראה יותר טוב, אולי לא, אבל גם שם הבנתי עשו מתקן מהמם. השאלה אם הספיקו לעשות כבר עיר.
השבוע, אולי בשבוע הבא, יהיה גם לנו מתקן אימונים סינתטי. בנווה גולן.
יפו זה לא פריז, אבל זה תל-אביב. 300 מטר מערבה יש חוף ים, יפת זה רחוב קניות לכל דבר, אפשר ללכת ברגל לוולפסון ושיינקין זה כמה תחנות באוטובוס.
אנחנו רחוקים מקרית מלאכי עוד פחות ממה שהמדינה הזו רחוקה ממנה. וזה מאוד מרגיז.
הכותב הוא אחד מ-475 בעליה של מכבי קביליו יפו נכון להשבוע.
פורסם במדור "דוחה שבת" בזמן תל אביב-מעריב
|