בדרך כלל אני כותב במדור זה על עניינים מוניציפליים, הקשורים לתפקידי בייצוג תושבי יפו בעיריית תל אביב, אלא שהפעם רוצה אני לשתף אתכם במסמך אנושי מרגש, הקשור לנושא הערבים והיהודים בישראל בכלל, בו נטלתי חלק.

דרמה אנושית בטלוויזיה

הכל החל בשידור  המפורסם של שלומי אלדר, אשר השמיע את הצעקות של ד"ר אבו עייש בשידור חי בערוץ 10 ביום 16 לינואר.
אני ישנתי באותן שעות דרמטיות וכשהגעתי לעבודתי במלון דן בסביבות השעה 10, לא היה לי שמץ של מושג על המתרחש, וכהרגלי – הזדרזתי להתעדכן דרך אתר Ynet.

הימים ימי מלחמה. האווירה קשה, ההרגשה איומה. יחסי יהודים וערבים בשפל חסר תקדים.

יפו הייתה בכותרות עקב ההפגנות היומיומיות שהיו בה נגד המלחמה.

כל אלו שעמלו במשך שנים בנושא הדו קיום וקירוב הלבבות בין שני העמים חשו שכל מאמציהם ירדו לטמיון.

תוצאות המלחמה הלא ברורות הוסיפו לאווירת הדיכאון והתמונות הקשות בטלוויזיה גרמו לאנשים לאבד תקווה.

במשך כל ימי המלחמה חשבתי לעצמי: הקיצוניים ניצחו אותנו, זו שעתם היפה. הבה ונראה לאן יובילו הם אותנו.

 

גלשתי באתר החדשות ועיניי חשכו כשנתקלתי בסיפורו של הד"ר, שאת סיפורו הכרתי משידוריהם של גבי גזית ונתן זהבי.
ככל שקראתי את הפרטים על האסון, אחז בי שיתוק.
לא הצלחתי לתפקד בעבודה. כל שרציתי באותו רגע היה להגיע לבית החולים כמה שיותר מהר כדי להיות ליד הרופא, לנסות לנחם אותו ואולי לעזור, היות ואני ערבי תושב יפו ונמצא הכי קרוב למקום הימצאו של הדוקטור.

לקראת חצות דיווחו בחדשות שמסוק חיל האויר מעביר את הילדה הקטנה - ראידה בת השתים עשרה, לבית החולים שיבא בתל השומר.

במשך כל שעות המשמרת שלי לא הרפתה ממני תמונת הד"ר המגיע לבית חולים רחוק מביתו, בוודאי ללא כל ציוד נלווה, כל זאת על רקע אווירת השנאה שהייתה קיימת באותם, ללא איש שיחזק וינחם אותו באסונו.

לא ידעתי כמה טעיתי אז.

להגיע לבית החולים
נפלה בי ההחלטה להגיע מיד בתום המשמרת לבית חולים שיבא ולעמוד לצידו של הרופא בשעותיו הקשות

לא היה מי שיחליף אותי במשמרת וככל שהתבהרו הפרטים, כך התווסף אצלי המתח ואני יכול להגיד שגופי רעד במשך כל אותן שעות, בהן ניסיתי לדמיין את תחושותיו של אב שזה עתה חרב עליו עולמו ואיבד שלוש מבנותיו.  

השעה שבע בבוקר הגיעה סוף סוף.
עברתי במאפייה וחאלד אבולעפיה צייד אותי במאפים עבור הד"ר, שוודאי לא אכל דבר מרגע עזיבתו את עזה.

כל הדרך לבית החולים שאלתי את עצמי כיצד ניתן לנחם אדם במצבו, וחשבתי שאולי אף לא ירצה לראותני.

 

את הדוקטור פגשתי לראשונה ביחידת טיפול נמרץ, עומד ובוכה מעל ראשה של שאדה, הילדה בת ה-16 שנפגעה בעינה ונקטעו אצבעות ידיה.

הוא עמד לבד ובודד, כפי שחששתי שיהיה. הרגשתי שלפני אדם בעל תעצומות נפש מיוחדות.

לא מצאתי אדם שבור. הוא בהחלט תיפקד, כמו שראינו בטלוויזיה בפינוי למסוק, אך הוא לא הפסיק לשאול: למה, למה, למה?

 

דרמה אנושית הופכת לתחרות תקשורתית
סלימאן אל שאפעי היה ראשון העיתונאים, כשהגיע לבית החולים בסביבות השעה שמונה בבוקר, ללא צוות צילום , רק עם מצלמת וידאו זעירה בתיק.
לבקשתו התחלתי לצלם עבורו את הראיון הראשון עם הדוקטור, ובדיעבד התברר שזו היתה תחילתה של תחרות תקשורתית עזה.

סלימאן אל שאפעי ידע שהסיפור הראשי שייך לשלומי אלדר, אך מצד שני הוא היה ראשון בשטח ורצה בכל דרך להתחיל לצלם ולהוציא את הסיפור ראשון החוצה לעולם.
הד"ר עצמו שיתף פעולה בצורה בלתי רגילה ומחדר טיפול נמרץ הסיפור החל לצאת השידור הראשון,
אלא שהדוקטור לא ידע להבדיל בין הערוץ של שלומי - ערוץ 10 לערוץ של שאפעי  - ערוץ 2, ולא הפסיק לציין שוב ושוב את אלדר.
אני מעריך שבערוץ 2 עבדו קשה לבחור משפטים שהדוקטור לא חזר בהם על השם שלומי אלדר מספר פעמים.

אנשים טובים מעבר לקווים
כמה דקות אחרי הגיע לבית החולים אדון בלבוש מהודר, שהחזיק בידיו חבילה גדולה של שוקולדים. הוא הציג עצמו: "שמי עו"ד אורי גנור, אני והרבה מאוד אנשים שאני מייצג פה לא ישנו כל הלילה . אנשים אלה, בעיקר מקהילת עורכי דין שלחו אותי לייצג אותם בביקור ולשאול במה הם יכולים לעזור"

הוא סיפר לי שהם לא ישנו כל הלילה, חלק מהם לא יכלו להפסיק לבכות.

 

התחבקתי עם עורך הדין הישראלי. הוא חש לי כאדם המציל את התקווה , סימן שלא פס הטוב מהעולם.

אחריו  החלו לזרום עשרות ומאות אזרחים, ובעיניהם דמעות.
ככל שגדל מספר הבוכים כך התחזקה וגדלה תקוותי וחזרה אלי האמונה.

 

בתקופת המלחמה היתה תחושה קשה בקרב העם הערבי, שהעם הישראלי כולו הפך לאדיש לקרבנות ולמחיר שמשלמים אלה החפים מפשע, ובעיקר הילדים שבהם.

והנה, העם הישראלי בוכה על משפחה עזתית.
הייאוש שחשתי קודם לכן, הפך לתקווה. קלטתי שלא הכל אבוד. הנה לך -  יש אנשים הבוכים אתך מן העבר השני.
באותו רגע גמלה בי ההחלטה להירתם לסיפור הזה עד הסוף, למנף אותו לכיוון של תקווה מחודשת לדו קיום.

עד כאן, חלקו הראשון של הספור.
לחלק שני ואחרון - לחצו כאן.