שמחה וצהלה, העיר תל אביב בת 100.
חגיגות ענקיות ברחבי העיר, פרויקטים מעניינים בתחום התיירות והתרבות בכל היבטיהם, נושא מרכזי בחגיגות העצמאות של מדינה ישראל, הוקרה ותודה לעיר תל- אביב.

האם גם יפו חוגגת?
ואני שואלת את עצמי, האם כתושבת יפו אני חלק מהחגיגה?

יש האומרים כי העיר יפו הוקמה עוד בתקופת המבול ויש עדויות מהמאה ה- 15 לפני הספירה על ניסיונות לכובשה ועל היותה מרכז אסטרטגי להעברת סחורות ולמאבקי שלטון.
זו עיר המוזכרת רבות בכתבי ההיסטוריה, עיר חשובה לכל הדתות ,עיר בעלת היסטוריה מרתקת.

 

העיר תל אביב הוקמה לפני 100 שנה כעיר העברית הראשונה. בקולות ששון ושמחה התקבצו מתיישביי הארץ, באו אל החולות השוממים, ובנו עיר לתפארת.

הערים שכנו זו לצד זו, כשכל עיר מאופיינת שונה מרעותה, עד שבתאריך 4.10.1949 החליטה ממשלת ישראל על איחודן של יפו ותל אביב לעיר אחת.

החלו דיונים קדחתניים על בחירת שם מתאים לעיר המאוחדת, ולבסוף ללא התייעצות עם התושבים השם הנבחר הוא – תל אביב - יפו.

 

החצר האחורית שמעבר למקף
ואני רוצה להדגיש את המקף הקיים בין המילה תל אביב למילה יפו, אותו מקף שראשי העיר רוצים להשמיטו ולשכנע אותנו כי המקף אינו נחוץ.
עד כמה המקף הזה הוא קיים ושריר, עד כמה עצוב להיווכח כמה שונה תל אביב מיפו.

 

במשך שנים הייתה העיר יפו השכונה האחורית של תל אביב, אותה שכונה ססגונית שסיפקה דרמות לעיתונות ולמדיה סביב נושאי ההזנחה, הפשע, העוני והמצוקות הקשות של חיי הדיירים.
הטיפול ביפו דרש מאמצים רבים, של מחשבה, תוכניות, כוח אדם וביצוען.

 

רק בעשור האחרון החלה מגמה מטעם הרשויות לטיפול בחצר האחורית הטורדנית.
בתהליך המיפוי של העיר התבהרה תמונה מזעזעת של הזנחה בתשתיות, הזנחה בדירות למגורים, הזנחה של אכיפת החוק ועוד הזנחות חמורות למיניהן.

עם הקמת המשלמה הורכזה מגמה ברורה: את החצר האחורית חייבים להתחיל לשקם, ולהפוך אותה מחצר אחורית לאחד מחדרי הבית.

 

בכל פעם שאני רואה השקעה של העירייה יש לי נטייה להתרגש ולומר תודה, בתור תושבת של החצר האחורית, אך כשאני מבינה שזו חובתה של העירייה להשקיע ולטפח, מתבהר לי כי תפקידי אינו לא לומר תודה, אלא לדרוש שזה יימשך עוד ועוד, עד שאפסיק להיות החצר ועירי תהפוך  ליפה ומטופחת, לעיר שנעים לחיות בה ,שאוכל להיות גאה בהיותי תושבת העיר יפו.

 

ואיחוד הסטורי אינו סיבה למסיבה?
 ואני שואלת שאלה תמימה: אם איחוד הערים התרחש בדיוק לפני 60 שנה, איך זה ייתכן שבחגיגות ה 100 לתל אביב לא חוגגים את האיחוד?
הרי מדובר באירוע היסטורי חשוב ומשמעותי, בעל השפעה רבה על תושבי יפו.
מעבר להתעלמות מציון אירוע זה, כל האירועים הנוצצים מתקיימים רק בעיר תל אביב עצמה. ביפו לא רק שלא מתקיימים אירועים של החגיגה הבומבסטית הזו, אלא שמקצצים באירועים מסורתיים כמו: חגיגות המימונה, אירוע יום העצמאות בגן דוידוב, ביטול הרמת הכוסית בחג הפסח וראש השנה.

 

במשך שנים של ההזנחה הפכה האוכלוסייה ביפו לחברה מתוסכלת, המורגלת לחיות בתנאים ירודים, עם שירותים שאינם מניחים את הדעת, לעיתים בתרבות של ייאוש ללא זיק של תקווה.

כמה קשה ליצור את האמונה ואת התקווה שניתן לשנות ולהשפיע, עד כמה קשה לתת לתושבים את הכוח ומנדט להלחם על טיפוח איכות הסביבה, על טיפוח חינוך ילדינו, על טיפוח יכולת ההשתכרות והעצמאות הכלכלית ללא סיוע מלשכות הרווחה.

קל להתייאש ולהרים ידיים, ולומר עד כמה משקיעים ביפו והיא לא מתרוממת.

גם לי נוח לפעמים להשתמש באמירות מסוג אלה.

 

אנחנו עדיין רחוקים מלהסיר את המקף בין יפו לתל אביב, זה דורש עבודה רבה ומאומצת, אך אל יאוש, זה עדיין יכול להתרחש.
להזכירכם, זו עיר עתיקה, מלאה בהסטוריה, ואם כל כך הרבה מנהיגים רצו להשתלט עליה, בטוח יש בה משהו מיוחד.

 

ליפו היקרה – מזל טוב על האיחוד עם תל אביב לפני 60 שנה.
המשיכי להיות מיוחדת.