באחד מימי השבוע קמתי להעיר את בתי לבית הספר בשעה 06:30 וכהרגלי מדי יום, לאחר הכנתה לבית הספר אני חוזרת לצפות בתוכניות הבוקר ומניעה את יומי לקראת השעה 11, בפגישות שיחות טלפון ומטלות שונות.

כיון שהיתי צריכה לערוך בדיקות דם ובצום, התארגנתי מוקדם מהרגיל, משם המשכתי לארוחת בוקר אצל חברה, ונותרו לי כשעה וחצי לקראת הפגישה הבאה שנקבעה לי.

מה עושים בשעה וחצי? בשעות הבוקר? ביפו?

נתתי למכוניתי להוביל אותי כחפצה ומבלי משים נכנסתי לרחוב יפת לכיוון צפון. הבנתי שהיום יש לי הזדמנות לערוך סיור אחר, לנסוע ברחובותיה של יפו, כתיירת הרואה את שרואים מלמעלה, מעל לפני השטח, מבלי להכיר את המרקם הפנימי ואת התושבים.

הסיור החל בפניה ליפו העתיקה. ראיתי שלטים על גלריות ותיאטרון, תחושה של מרכז תרבות.

כל כך שמחתי שהשומר של העיר העתיקה לא עמד שם עם שער סגור. זו הייתה הזדמנות פז להיכנס ולטייל ברחובות הצרים, לאט לאט, מבלי שאף אחד מצפצף ומגדף על היותך אישה נהגת, שמפריעה לו בתחושת הבלעדיות של הכביש .
בפעמים האחרונות הייתי ביפו העתיקה בעת אירועים המוניים ופסטיבלים למיניהם. הפעם אני ועוד כמה אנשים במרחב יפהפה בו כל פיסה מתוכננת בדייקנות, בתור תיירת.
בהחלט מקום הראוי להערכה, שווה את המאמץ לביקור במקום ולו הייתי רעבה היה אפשר לעצור באיזו מסעדה טובה ולחוש את יפו על כל חושיה.

משם המשכתי לכיוון הנמל, אשר עובר בימים אלה מתיחה משמעותית והתחדשות מרשימה.
לפני הירידה למתחם הנמל, פגשתי מורה רוחני בשם צחי, אשר פתח מרכז ללימוד קבלה, יושב בפתח המבנה ושותה את הקפה של הבוקר בשקט פנימי.
איחלתי בוקר טוב, שאלתי לשלומו, והבנתי כי אין לו מקום יותר טוב מיפו. עם החיוך הפתוח על פניו, האמנתי לכנותו.
התקדמתי לעבר הנמל,רציתי להיכנס דרך השער, מה שלא התאפשר, וכשהמשכתי כמה מטרים משם, מצאתי כניסה נוספת ללא שער.
נכנסתי וחניתי ליד הרציף. היו שם מספר מועט של אנשים שבאו לקנות דגים והמתינו לבוא הדייגים עם שללם הימי. כל הספינות העוגנות בנמל עמדו בשתיקה מופתית, גלי המים נעו בעדינות. פינה קסומה, ממש כמו באגן הים התיכון.
משם ניתן לצפות על יפו העתיקה ואל קו החוף של טיילת תל אביב, מראה משובב לב, תחושה של השקעה וחשיבה לתיירים הבאים לבקר בתל אביב.

מהכביש הצדדי של הנמל, המשכתי דרומה, לכיוון הפיתוח של מדרון יפו - שטח ענק בו מתנהלות עבודות מעל שנה. רואים את תוכנית המתאר, אך עדיין ישנה עבודה רבה.
ממול, במבט אל הצד המזרחי ברחוב הנמל, ישנה בנייה מפוארת של בתים ברמה בינלאומית. הבניה מעניינת וצבעונית, די ברור כי מיטב האדריכלים עיצבו בתים אלה, ואתה בתחושה שמתגוררים אנשים בעלי הון, בעיר עשירה ביותר.

עליתי לכיוון רחוב יפת, מרחק שתי דקות הליכה משם, מתבוננת בבתים הישנים והמוזנחים, בבעלי החנויות העומדים וממתינים לקונים.
נכנסתי לרחוב שערי ניקנור, לאזור רחוב קדם - מה שבעבר היה רחוב 60. כל מטר בשטח הזה נמצא בהתחלת בניה או לקראת סופה. בנייה בסטנדרט גבהה ביותר, עם עיצוב מהמיטב, התמזגות עם קו החוף והכל לצד בתי ספר ישנים ערביים, ומגורים של משפחות וותיקות שלא היה בידיהן את ההון לשיפוץ והרחבה.

רחוב קדם מוביל היישר לחוף הים, שוב מראה מרומם ומפליא בעוצמתו. מה ששובר את היופי הוא המבנה החדש שבבניה, מרכז פרס לשלום, עם הקירות מזכוכית ירקרקה.
לתייר המזדמן יש תחושה שיפו היא עיר מדהימה, הכל בה, אין צורך להרחיק לאף מקום אחר.

 

הזמן דחק, ונאלצתי לחזור לפגישה, לכיוון השכונות הדרומיות של יפו, יפו ג', יפו ד',
ראיתי עיר אחרת לגמרי, שכונה עם בתים ישנים, רחובות לא כל כך נקיים, בנייה מאד פשוטה, מכולת מצויה בין הרחובות, הרבה שיפוצים של כבישים שלא מאפשרים הדרכה לאן לפנות בזמן סגירת הנתיב, תחושה אחרת.

אם הייתי תיירת, הייתי מבקשת להכיר את יפו העתיקה והצפונית, על מנת שיהיה לי רושם של עיר יפהפה ומדהימה, ולדעת שכשארצה לנפוש, יש לי במרחק פסיעה מקום לנשמה.