בתור תושבת יפו כ- 21 שנים, עובדת בשירותים הניתנים לתושבים בנושאי רווחה חינוך ותרבות, פעילה מרכזית בתחומים אלה, ויו"ר של חלק מהמסגרות בהם אני פועלת, אני מצרה על המצב ההולך והופך מדי שנה למורכב יותר ויותר.

 

הממשלה החליטה החלטה חשובה ביותר, והיא "חוק השבות": להביא את יהודי התפוצה המעוניינים לחיות בארץ.

אכן החלטה חשובה ולגיטימית, אך מה הלאה?
מי דואג לקליטתם, מי קולט אותם בפועל? 
איך הם אמורים להשתלב בקהילה?

ישראל היא ארץ למודת קליטה, שהרי כולנו התקבצנו מכל קצוות תבל להתאחד בה, אך האם רכשנו ניסיון במהלך השנים?
האם מישהו לוקח אחריות על הנקלטים ועל הקהילה הקולטת?

יש בי הרבה שאלות שאני שואלת, כיוון שאיני מקבלת את התשובות הנדרשות.

 

עולי אתיופיה מגיעים ליפו
כשעולי אתיופיה הגיעו בשנות התשעים, הבינו שקשיי הקליטה לא יאפשרו להם לרכוש דירות, ועל כן - בזכות עשירי יהודי התפוצות - גויסו כספים על מנת לתת לעולים לרכוש דירות בהחזר חודשי  קטן ביותר.
בתחילה הסכום עמד על 60.000 $, מה שאיפשר לעולים לרכוש דירות בעירות פיתוח המרוחקות מהמרכז, אך כאשר התקבצו משפחות רבות באותו אזור, השכונות הפכו למעין גטו, ובעיית התעסוקה החמירה.

מתוך מציאות זו החליטו לשפר את התנאים, והעלו את העזרה בדיור לסכום של 100.000$.
בשלב זה העולים גילו - בעזרת המתווכים כמובן - את יפו, בעיקר את השכונות הדרומיות, יפו ד', יפו ג' דרום, נווה גולן.

בקיץ 2006 כל דירה שהתפנתה נמכרה לעולים. וכך, תוך שלוש שנים בערך, האזור קלט כ- 280 משפחות, בממוצע בכל משפחה 6 נפשות. קהילה גדולה ביותר, ללא ספק.

כמובן שהעולים הם מקהילת הפלשמורה, אותה קהילה כפרית אשר אינה מכירה את החיים המערביים האורבניים, וכן את התרבות היהודית.
עובדה זו מנבאה את קשיי הקליטה.

 

אנו - תושבי השכונות - לא קיבלנו שום אינפורמציה על מגמה זו. יום אחד זו הייתה עובדה קיימת, וברגע זה נכפה עלינו להיות קהילה קולטת שאינה יודעת את ההשלכות.

בהדרגה הרשויות והשירותים הבינו את המצב ועשו מספר פעולות,

כל העולים יקבלו שירותי רווחה, אלא שלשכת הרווחה " חוצות יפו", הנותנת שירותים לשכונות, כל כך עמוסה במילא עם פניות של הקהילה הוותיקה וחוסר באמצעים לסייע למשפחות עם בעיות מצוקה קשות, קיבלה לטיפול עוד 280 משפחות, שהליווי שלהם דורש התארגנות מיוחדת.

התמיכה בעולי אתיופיה
אכן, גייסו בנות שירות וחונכות סומכות, על מנת ללוות את המשפחות בהשתלבות בחיים העירוניים, חיבור לחשמל, לטלפון, לבנק ועוד שירותים בסיסים. הבנות עושות עבודה חשובה, ואין צורך לתאר את הקושי להתמודד מול הרשויות.

אלא שעד כה לא נוספה אף מישרה של עו"ס לטפל בעולים, תקציב הרווחה רק קוצץ - גם בשנת התקציב הנוכחי, ומי שנפגע בסופו של דבר היא האוכלוסייה הוותיקה שזקוקה נואשות לסיוע, ועוד בזמן מיתון.

 

אמנם נפתח מוקד לקליטת עולי אתיופיה בשיתוף "המשלמה ליפו" ומשרד הקליטה. המוקד נמצא בשכונת נווה גולן בבניין של טיפת חלב. מטרת המוקד לסייע בלימוד עברית, הכשרה לעבודה ומציאת עבודה, אלא שכרגע אין רכז ולכן ישנה עצירה בכל מה שקשור ליעדים של המוקד.

 

נפתחו גני ילדים אך ורק לילדים העולים מאתיופיה.
הילדים בבתי ספר יסודי מחויבים ללמוד בבתי ספר דתיים עד להשלמת תהליך הגיור הקונסרבטיבי, תהליך שנמשך שנים, כי נדרש מהם ללמוד ולעמוד במבחנים, מה שבשלב הזה נדחק הצידה בשל בעיות קיומיות.

 

השירותים הקהילתיים מול העולים והותיקים
במידה וההורים רוצים להעביר את ילדיהם לבתי הספר השכונתיים, זה קורה לאחר שלוש שנים שהם בארץ, כך שבית הספר לא יכול לקבל את השעות המובטחות עבור עולי אתיופיה, היות ופג התוקף של זכויות עולה, ועל בית הספר לטפל בילד ללא עזרה, במשאבים הקיימים.
זהו נטל נוסף על הקהילה הוותיקה, שבעצמה זקוקה לסיוע וטיפול במשפחות הרב בעייתיות.

הילדים הבוגרים יותר – הנערים, לומדים בפנימיות ומגיעים בסופי שבוע וחגים. זו אכן עובדה המקלה על קליטתם, אך יוצרת שבירה תרבותית מחיי השבטיות המוכרת להם.

 

בקופת חולים הכללית בלב שכונת יפו ד', נרשמו מירב המשפחות על מנת לקבל טיפול רפואי.
לא נוספה אף משרה של רופא , אחות, מזכירה, רוקחת (יש לציין שהמזכירות הן מהעדה האתיופית דוברות השפה, אך אינן יכולות לסייע מבחינה רפואית,  כי אין להן את הסמכות).
מתוך שיחה עם האחות הראשית למדתי כי ישנה תלונה על המחלות הקשות שמהם סובלים וכמובן על חוסר המודעות בטיפול.
לעיתים, כשהיא עושה ביקורי בית, היא מדווחת שהמקרר ריק, ויש בעיית היגיינה.
קשה להחלים ולשפר את מצבם בתנאים אלה.

 
דומים ושונים

6 משפחות רכשו בינתיים דירות בבניין בו אני גרה.
החל משעות הצהרים, כשהילדים חוזרים מגני הילדים ובית הספר, הם נמצאים למטה, מתחת לבניין, ולעיתים בגינה הציבורית הסמוכה וקולותיהם נשמעים מכל חלון.
יש רגעים בהם אני מביטה על מעשיהם ולבי משתעשע לראות אותם משחקים בכל משחקי הילדות אותם שיחקנו אנו לפני הרבה שנים: קפיצה על גומי, גולים, קלס, תפוס אותי, טיפוס על עצים ועוד....

אין להם מחשב והם אינם רגילים לחיות בתוך הבית ולהיצמד למסכים.

בכל פעם שאנו עולים או יורדים במדרגות, אני וילדיי משתדלים לומר שלם ולחייך. כאשר ישנם בגדים וחפצים שאיננו צריכים אנו מכינים שקיות ונותנים להם והם מקבלים זאת בשמחה.
שכנתי מדי פעם מכינה להם מזון בסיסי ומעלה לדירתם.

 

אנחנו - היפואים חמי לב, מאד רוצים לעזור בקליטתם, אך נוצר מצב שזה גדול עלינו.
יש תחושה שאין שליטה על הכמויות של משפחות שעתידות להגיע, ולא ברור כיצד זה ישפיע על המאזן הקיים. כבר שניים שהמשפחות החזקות עוזבות את השכונה ובמקומן מגיעות משפחות מוחלשות.

כאשר יושבים פעילי השכונה כדי לקדם מנהיגות קהילתית, מרגישים את התסכול של התושבים: השכונה יותר מלוכלכת, יש הרבה רעש, ויש מצוקה ההולכת וגדלה בקרב התושבים.

 

התקציבים מקוצצים במקום לגדול
הממשלה מתעקשת לקצץ בתקציבי שיקום שכונות והוציאה את כל השכונות היפואיות מהתוכנית לסיוע.
העירייה קיצצה כ – 7% מתקציב המישלמה  ליפו בתחומי חינוך, הרווחה והתרבות.

 

המצב הסיוציואקונומי  של תושבי השכונות גורר אותנו אחורה, אל ימי טרם מהפך ב- 1977 זמן עליית הליכוד לשלטון. אז הממשלה בנתה תוכנית לשיקום שכונות בתחום הסביבתי, החינוכי והתרבותי. 

נראה כי הרשויות פועלות בקצב איטי מדי, אינן קשובות לבעיות של התושבים, אינן נותנות תשובות ברורות וחד משמעיות לשיפור המצב.

 

יפו עוברת מהפך מבחינת שיקום תשתיות, ביוב, כבישים, פיתוח ועוד תחומים פיסיים, אך מה קורה לנו שהשארנו את טיפוח ההון האנושי מאחור?
צריך לזכור, שקשה יותר לטפל באנשים מאשר בכבישים ובצמחים.